נושא השימוש בחמולות מקומיות בעזה עלה לאחרונה לכותרות. המבקרים את המהלך אומרים בשלב זה רק “מה לא” ופחות מתמקדים ב”מה כן” ייקח מחמאס את ריבונותו על הציבור בעזה כשהעיניים על הכדור כל הזמן (זה המצפן שלנו והוא המפתח לסיום המלחמה).
אז בואו נתמקד ב”מה לא” שהיה לנו עד כה:
1. לא לממשל צבאי ישראלי בעזה – כי יש הטוענים שהמחירים (בכסף) יהיו גבוהים מדי.
2. לא לרשות הפלסטינית – כי היא, כבעבר, לא תצליח להתמודד עם ההשפעה העצומה של חמאס בשטח (כשם שקורה באיו”ש) וכן כי יש לה שאיפות מדיניות וברור שעזה היא שלב עבורה בדרך למדינה פלסטינית לשיטתה.
3. וכעת – לא לשימוש במיליציות עזתיות מקומיות גם לא לסיוע באבטחת פעילות מנגנוני החלוקה החדשים (לא מדובר בשליטה על הרצועה).
בהנחה שכולם מבינים עתה את החשיבות של מה שהוצבע עליו כאן כבר בתחילת 2024 והוא הטיפול בממשק האזרחי של חמאס לציבור בעזה (חלוקת המזון), אז מה כן?
האופק המדיני כרגע ברצועה הוא לטווח הזמן הבינוני בלבד ומתמקד ביצירת התנאים לועדה אזרחית שתיקח על עצמה את הניהול האזרחי של הרצועה – בהובלת ארה”ב ובהשתתפות מדינות ערב (אמירויות ואולי גם סעודיה, ירדן ומצרים). מדינות ערב כבר הצהירו (מהלך שנת 24) שלא תיכנסנה לעזה אם חמאס יישאר עם נשקו והן תאלצנה להילחם בו.
אחד הדיווחים מהיממה האחרונה עדכן שאחת ממדינות ערב מעורבת כבר כעת בהכשרת כוחות המיליציות המקומיות בעזה, בדגש לחמולת יאסר אבו שבאב. אבו שבאב עצמו בזיקתו האידיאולוגית הוא ככל הנראה מתנגד בולט לחמאס ולאחים המוסלמים, וככל הנראה תומך פת”ח.
בשורה התחתונה, חובה להבין כי העיניים צריכות להיות על הכדור – לקיחת הריבונות מידיו של חמאס. זה המפתח לשחרור חטופים, לפירוק חמאס ולסיום המלחמה. האיך לבצע זאת לא יכול להיות באבחה אחת. המציאות מכתיבה (אגב בכל המלחמות) תקופת מעבר זמנית בין שלטון חמאס למשהו האחר, וכעת אנו יוצרים בדיוק את היסודות לתקופת המעבר הזמנית הזו (כשלפי שעה המיליציות אינן מנהלות את הרצועה, אלא מסייעות באבטחת הפעילות של המנגנון החשוב של חלוקת המזון שלא ע”י חמאס).
זה חשוב, זה קריטי לסיום המלחמה וזה בעיקר ה”מה כן” שמאפשר כרגע, בעיתוי הנוכחי, להימנע מממשל צבאי ברצועה מחד, ומהקמתה של מדינה פלסטינית מאידך.