מתקפת הפטפטת התקשורתית חסרת האחריות, המתבלת את תמונות ההרס וההרג מעזה, מסיבה לישראל נזק מצטבר ארוך טווח. זאת לצד נזק קצר טווח, שהוא נזק חולף לכל דבר ועניין, למעט לעניין שחרור החטופים. בעניין החטופים הנזק הוא מיידי, מסכן את שחרורם, או לפחות מעכב אותו שלא לצורך. שהרי אין כמו קולטני חמאס כדי לזהות חולשה המקשה את ליבם.
הפטפטת המופקרת במקומותינו מצוטטת ומועצמת כל העת על ידי אל־ג’זירה וגם על ידיי הרשתות הבריטיות והסעודיות – לצד תשדורות החולשה הפנימית המציפות את הסחף השלילי באירופה וסדקים, אמיתיים או מדומים, בקשר עם ממשל טראמפ. כל אלה לא מועילים לקידום ההסכם, שישראל משדרת, בניגוד לכל כללי המשא ומתן, עד כמה היא מייחלת לו. עכשיו. בכל מחיר.
ואילו שיטפון המלל הלא ממוקד באולפנים מתמקד בלית ברירה בהסתערות עקרה על מכפישי ישראל מבית, שקולם מהדהד בעולם הערבי, לצד החזרה הפטליסטית על המנטרה שאלף מילים אינן יכולות להתמודד עם תמונת ילד פצוע הזועק מכאבים בצל חורבות בית חולים, שפצצה עברית הוציאה מכלל שימוש. וכך נגררת ישראל למאבק אפולוגטי מובהק, מעמדת נחיתות במרבית האולפנים הזרים המתחפרים בעוינותם לישראל. זאת, במקום לתקוף – בנימוס, בקור רוח, אבל חזיתית, תוך הדגשת העובדות.
למשל, בכל הנוגע לחלוקת המזון, האמת ברורה: בעיני חמאס מדובר במקור כוח ומימון. כשחמאס מצליח להשתלט בכוח ובאיומים על המזון שהאו”ם והארגונים הבינלאומיים מוסרים לו – מי מרצון ומי בכפייה – הוא מחלק קומץ זעום ממנו לציבור, ואת היתרה הוא אוגר ומספסר בה טיפין־טיפין במחירי עושק. לאחר כניסת הקרן האמריקאית, שחילקה כבר קרוב ל־10 מיליון מנות מזון, נמצא צה”ל בסביבה כדי להגן על אנשיה ועל תושבי עזה שחמאס משקיע כל מאמץ כדי להרתיע אותם מהגעה למקומות החלוקה.
בתחילת השבוע התפרסמה ידיעה בכל אמצעי התקשורת כי צה”ל ירה והרג 30 פלסטינים שניסו להגיע למרכז החלוקה. דובר צה”ל הודיע שהנושא בבדיקה, שנמשכה שבע שעות. בינתיים, מרבית אמצעי התקשורת בעולם אימצו את השקר הבוטה של חמאס. התראיינתי באותו יום ל־BBC, וכשנשאלתי על תגובתי להרג העזתים על ידי ישראל, הצעתי להם לחכות לתחקיר המוסמך. הסברתי שאין כל היגיון בכך שישראל תירה בעזתים שהגיעו לקבל את המזון שישראל מחלקת, כאשר מצד שני חמאס פועל במוצהר להכשיל את פרויקט חלוקת המזון באמצעות הקרן האמריקאית.
ואכן, בסופו של דבר הגיעו הראיות לכך שחמאס הוא זה שירה בעזתים. אלא שזה קרה לאחר שהידיעה על ירי הישראלים שקעה עמוק בתודעת הציבורים במדינות המערב. את העזתים שהמשיכו לנהור למוקדי החלוקה זה הרשים פחות מאשר את האירופים המרוחקים. העזתים יודעים היטב מי מנסה לאפשר להם להגיע למוקדי חלוקת המזון החינמי ומי מנסה לשדוד אותו מהם כדי לספסר בשלל במחירים מופקעים.
האו”ם ושלוחותיו מצטרפים כמובן בקול גדול למקהלה המחרפת. אין לי טענה לדוברי הארגונים המסונפים לאו”ם, כפי שאין לי טענה לעובדי הצלב האדום בעזה, שאינו מתפקד, וכמובן להודעות המאולצות של החטופים שלנו. אבל הביקורת של האו”ם על הקרן האמריקאית המחלקת את המזון לתושבים ישירות, היא שיא החוצפה בהתחשב בעובדה שהאו”ם וארגוניו לא הצליחו, או לא ניסו להבטיח, שהסיוע לא יגיע לידי ספסרי חמאס.
ישראל מצידה חייבת לגייס את כל המשאבים כדי להסתער על דעת הקהל שטופת המוח באירופה. אסור להרים ידיים. האמת לצידנו. ישראל אינה הצד התוקפן, היא הדמוקרטיה המתגוננת. מי שאחראי למותם של התינוקות הגרמנים בהפצצה על דרזדן, שהרגה 25 אלף בני אדם (שלפי אמינות הספירה של משרד הבריאות הפלסטיני היו מוערכים ב־100 אלף) היה אדולף היטלר ולא ווינסטון צ’רצ’יל, אף שהתינוקות הללו טרם נולדו כשהיטלר פלש לפולין. וכשבהירושימה ונגסקי נהרגו ילדים יפנים שנולדו לאחר פרל הרבור, הנשיא האמריקאי הארי טרומן לא פעל מתוך נקמה, אלא כדי למנוע הרג מיליוני אזרחים וחיילים חפים מפשע משני הצדדים.
לולא מתקפת 7 באוקטובר עזתי אחד לא היה מאבד את חייו. בכל רגע מאז ועד היום שבו חמאס היה מחליט להפסיק את פשע המלחמה המתמשך, להחזיר את החטופים ולפרז את עזה מנשק – אף עזתי לא היה נהרג יותר. לולא השתמשו באזרחים עזתים, ובהם ילדים, כמגן אנושי, ולו כל האזרחים שהוזהרו מראש לצאת מאזור המיועד להפצצה היו עושים זאת – מניין ההרוגים היה מצטמצם רק למי שנקלע לסיכול ממוקד של ארכי־טרוריסט.
תסמונת הגנרלים בדימוס
אחמד טיבי אמר שפעם הוא היה מנחם את עצמו על כישלונותיהם הצבאיים של הערבים במלחמותיהם מול ישראל, כי היה משוכנע שליהודים יש מנהיגים ביטחוניים משכמם ומעלה. אבל ברבות הימים, כאשר נתקל בחלקם בכנסת מקרוב, גילה שלא הרי מרבית מניין האלופים וראשי השב”כ לשעבר כהרי אריאל שרון, עזר ויצמן, גבי אשכנזי, אביגדור קהלני או אבי דיכטר. או אז הציף אותו, לדבריו, רגש בושה עמוקה, או כלשונו: “אם אלה ניצחו את צבאות ערב, אני מתבייש להיות ערבי”.
האמת צריכה להיאמר: כשנחשפים לבכירים לשעבר בשירותי הביטחון ובצה”ל באולפני הטלוויזיה למיניהם, אמירתו של טיבי מעוררת מחשבה שנייה: כיצד מערכות שהגיעו להישגים כה מופלאים, נוהלו על ידי אלה ודומיהם.
דוגמה חריגה בים הבינוניות העקרה הוא האלוף יצחק בריק, שבא את עינינו לפקוח בתקווה גדולה – ומתגלה כבועה שהתפוצצה. כמו מדובר בילד חף מלבוש כלשהו הרץ מול המלך הלבוש במיטב בגדיו הישנים וצועק: המלך הוא עירום. אין טעם להתייחס לכל דברי ההבל החצופים במאמרו של בריק ב”הארץ” בשבוע שעבר “נרון קיסר הישראלי”. די בטענה הכוזבת שנתניהו דחה את ההזדמנות להצטרף לנשיא דונלד טראמפ בקידום קשרים עם סעודיה ומדינות אחרות בגלל רצונו לנקום בחמאס על חשבון ביטחון המדינה.
לא ברור מהיכן צץ הטיעון החדש הזה. אומנם ידוע לכל שכשמדובר בנתניהו הכל מותר, אבל הרי הטענה שרבים מטיחים בו היא הפוכה: נתניהו נדרש למסור את עזה לידי אבו מאזן, כי לשיטת המבקשים זהו האיום הכי גדול על חמאס, אך נתניהו מסרב – כי חמאס בעזה חוסם הקמת מדינה פלסטינית בהיעדר רצף שלטוני אחיד.
רק קהות חושים אחראית לכך שהאלוף יצחק בריק, החתום על מאמר המכנה את ראש הממשלה בעיצומה של מלחמה “נירון קיסר הישראלי”, אינו מסולק מצה”ל תוך שלילת דרגותיו ומועמד לדין פלילי בגין “העלבת עובד ציבור”, בניגוד לסעיף 288 לחוק העונשין, עבירה שהעונש בגינה הוא עד חצי שנת מאסר. בריק כמו הגיש לפרקליטות על מגש של כסף את יסודות ההרשעה, כשהשתמש בהגדרה המעליבה “נירון קיסר הישראלי” במאמר בעיתון שבריק יודע שנתניהו רואה, והמתייחסת לתפקודו כאיש ציבור.
משה בוגי יעלון לצידו הוא המודל למחלת ה”לשעבריזם”. יעלון תפקד כשר ביטחון בלויאליות מוחלטת. רק לאחר הזזתו מהתפקיד הפכה ביקורתו על אי־שיתופו בעניין האישור לגרמניה למכור צוללות למצרים – מרטינה חרישית לנהמה עזה.
נתניהו ביקש מיעלון להתפטר מתפקידו כשר ביטחון בגלל אילוץ קואליציוני. לממשלה היה רוב שברירי של 61. אביגדור ליברמן היה מוכן להצטרף לממשלה רק תמורת תיק הביטחון. נתניהו הציע ליעלון את תיק החוץ, אבל יעלון נפגע ובעט בדלי שממנו שתה לרוויה.
חומר להשוואה: כשנתניהו הפסיד לאהוד ברק בבחירות האישיות ב־1999, הוא התפטר ופינה את מקומו בראשות הליכוד לאריאל שרון. בפריימריז ב־2001, לקראת ההתמודדות הישירה מול ברק, החליט נתניהו לתמוך בשרון, אף על פי שהכנסת חוקקה חוק מיוחד שאפשר לנתניהו להתמודד אף שלא היה ח”כ. וכשנבחר שרון, נתניהו לא ראה בהצטרפות לממשלתו כשר האוצר פחיתות כבוד.
יעלון, לעומת זאת, נעלב, פרש, חבר לבני גנץ, פרש ממנו, חבר ליאיר לפיד – ופרש ממנו. הציע בשידור לאיזנקוט להצטרף אליו כסגנו במפגן שומט לסתות של חוסר מודעות למעמדו הפוליטי, ונדחה – רק כדי להצטרף, לבסוף, לדן חלוץ ברשימת הרמטכ”לים המוערכים בעת כהונתם, שאחריתם כה תסכלה את טיבי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]