צה”ר לאמת
מעקב אחר שקריו של בנימין נתניהו הוא משימה סיזיפית, המצריכה יכולת מעצמתית. כולל נושאות מטוסים. האיש משקר סביב השעון, בכל זמן, שעה, מזג אוויר ושפה (השבוע נחשפנו לשקרים מרהיבים באנגלית, בשיחת הקלון ההיא עם האדמו”ר הירש). ולכן ניאלץ להסתפק רק במעקב מדגמי.
לפתיחת הטור הזה בחרתי מתוך נאומו של הבדאי בכנסת את הקטע הבא: “מה היה קורה אם הייתם אופוזיציה בתש”ח”, הוא קרא בקול גדול בבריטון המרשים שלו, “ראיתי מלחמות ואני אומר לכם, מעולם לא היה דבר כזה אצלנו בזמן מלחמה. ואני שואל את עצמי, אם כל זה היה קורה בימי תש”ח, מי יודע אם היינו מצליחים בכלל להקים את המדינה?”, וכדי להוסיף צ’יזבט על פשע הוסיף: “אתם משחירים את שמה של ישראל בעולם”.
למשמע הדברים, שאלתי את עצמי בפעם האלף מה עובר לנתניהו במוח, בהנחה שהכל שם תקין, כשהוא משחרר לאוויר העולם את ההזיות הללו. הרי הוא יודע (אני מקווה) את האמת. הרי הוא זוכר (צריך לקוות) את העובדות. הרי הייתה אופוזיציה בתש”ח. ועוד איך הייתה. קראו לה ברית הצה”ר (הציונים הרביזיוניסטים). מיסודו של זאב ז’בוטינסקי.
המושג “רביזיוניסטים”, פירושו “רביזיה”, כלומר שינוי, הערכה מחדש, רפורמה בגישה התבוסתנית של מפלגת הרוב הציוני באותם ימים, בראשותו של דוד בן־גוריון. מהרביזיוניסטים נולדה תנועת חרות, שהפכה, אחרי כמה גלגולים ואיחודים, לתנועת הליכוד. שהפכה, אחרי לא מעט תלאות ואסונות, למפלגת ההמשך של כך, מיסודו של הרב מאיר כהנא.
ומה עשו הרביזיוניסטים בתש”ח? האצ”ל והלח”י נלחמו בגבורה, זה נכון. הם היו חלק קטן, יש אומרים זניח, מתוך כוחו הצבאי של היישוב בארץ, אבל הם חירפו נפשם ונלחמו בכל הכוח. ההנהגה שלהם עשתה קצת פחות. ברית הצה”ר התנפלה על הצעת החלוקה שעברה באו”ם בהצבעה שמוגדרת עד היום כ”נס” כבר מהרגע הראשון. “לא נסכים לביתור מולדתנו!”, זעקה התנועה, “הסכמת העם היהודי להצעה זו פירושה התאבדות לאומית והיא תסמל את קץ החלום הציוני”, הוסיפו תלמידי ז’בוטינסקי.
הם חשבו שגבולות החלוקה כפי שאושרו באותה הצבעה היסטורית באו”ם הם גבולות קשים ולא בני הגנה. בעיקרון, הם צדקו. הבעיה הייתה שלא הייתה להצעת החלוקה שום אלטרנטיבה. העובדה שעצרת האומות המאוחדות אישרה לעם היהודי להקים מדינה עצמאית בפלשתינה האפילה על עניין הגבולות. הערבים אמרו “לא”. בן־גוריון, שלמזלנו היה מנהיג היישוב, אמר “כן”.
התפיסה הייתה פשוטה: קודם נקים מדינה. אחר כך נריב על גבולותיה. לצעירים שבינינו: עצם אישור היותה של ארץ ישראל מולדתו ההיסטורית של העם היהודי ותמיכת שני שלישים ממדינות העולם בהקמת המדינה היהודית בה, היו הישג עצום, בלתי נתפס, היסטורי, בקנה מידה תנ”כי. הישג שכל המנהיגים הציוניים, מחיים ויצמן דרומה, עמלו עליו עשרות שנים.
ולכן, עמדו מאות אלפי היהודים שהיו אז כאן בנשימה עצורה ליד מקלטי הרדיו הגדולים והאזינו להצבעה. כדי שתעבור נדרש היה רוב של שני שלישים. מיד כשקרה הנס, יצאו לרקוד ברחובות. למחרת פרצה מלחמת הקוממיות. תש”ח. קראו לזה אז “ציונות מעשית”. קודם עושים, אחר כך מדברים. קודם אומרים כן, אחר כך נלחמים. העיקר לשים רגל בדלת. להניח אבן פינה ולתקוע מזוזה על הבית הלאומי של היהודים בארץ ישראל. אלא שהאופוזיציה דאז לא נמנתה עם הציונות המעשית, אלא עם הציונות ההצהרתית, הפומפוזית, הטוטאלית. הם רצו הרבה יותר. לא קיבלו? לא צריך. נחכה להזדמנות הבאה.
הסיפור לא נגמר כאן. לא רק שהם התנגדו להכרזת המדינה, הם גם טינפו בנושא הזה בתקשורת הזרה. ע”ע “אתם משחירים את שמה של ישראל בעולם”, שאמר השבוע נתניהו בנאומו. הנה נוסח מודעת ענק על פני עמוד שלם שפורסמה אז ב”ניו יורק טיימס”: “חלוקה לא תפתור את בעיית פלשתינה. תחת תוכנית זו התקוות למדינה יהודית הן אשליה וקבלתה תהווה התאבדות לאומית וסופו של החלום הציוני לחירות, ריבונות ועצמאות יהודית”.
מודעה כזו עולה הון. ולא הייתה קטאר כדי לממן אותה. מה שחשוב זה העיקרון. יהודים, ציונים, פטריוטים, דוחקים בעמם לסרב להזדמנות ההיסטורית החד־פעמית, הבלתי חוזרת, לחזור ולהקים את מדינתנו במולדתנו. אבל הנה הפאנץ’: מי חתום על המודעה הזו? ברית הצה”ר כמובן. ומתנוסס שם שמו של מנכ”ל התנועה, הדוקטור (לימים פרופסור) בנציון נתניהו. הרוח החיה מאחורי המודעה. אז מכובדי ראש הממשלה, זה מה שהאופוזיציה עשתה כשקמה המדינה. ניסתה לעכב, לבטל, לדחות ולטרפד את הקמתה. מי שניצח על המעשה הזה, היה אביך. אתה הרי יודע ומכיר את הסיפור הזה. כך אני מקווה, בכל אופן.
אז אני מנצל את ההזדמנות הזו כדי להודות למזלנו הטוב, לקב”ה ולכל מי שמעוניין על כי אביך וחבריו נכשלו ולא הצליחו למנוע את הקמת המדינה. כפי שאתה זוכר, אביך ואמך עזבו את הארץ בשנת 1939 ועקרו לאמריקה. המודעה הזו פורסמה בהיותם שם, בעוד 600 אלף יהודים נלחמים כאן על קוממיותנו. הם חזרו ארצה בשנת 1949, לקראת סוף מלחמת השחרור, כשכבר היה ברור שניצחנו. לי זה מזכיר את הצבעותיך בעניין ההתנתקות. תמכת לאורך כל הדרך, אפשרת לשרון להעביר את המהלך בכנסת ובממשלה, רק ברבע האחרון, שבוע לפני הביצוע, נזכרת להתנגד וברחת. ולסיכום: מזלנו הטוב שבתש”ח עמדו בראש היישוב היהודי אנשי מעש, ולא קשקשני שקר. למרבה הצער, בינתיים הם התחלפו.
חרדים לגיוס
העובדה שממשלת חורבן 7 באוקטובר מתחילה להתנדנד ומגלה סימני קריסה, כמעט שנתיים אחרי האסון, שנתיים וחצי אחרי ההסתערות המופרעת על הדמוקרטיה, רק בגלל כישלון המאמץ להכשיר את השתמטות החרדים, פשוט בלתי נתפסת. החבורה הזו גררה אותנו לתהומות נדירים של שפל מוסרי וחרפה.
כן, הקואליציה מתערערת ומגלה סימני פירוק. המערכת החיסונית שלה מתחילה להשתבש. זה לא קורה בגלל החורבן. זה לא קורה בגלל המחדל. זה לא קורה בגלל ההתעלמות הנפשעת מכל האזהרות והסימנים. זה לא קורה בגלל הקונספציה, ה”הכלה” של חמאס, הכסף הקטארי והריקבון הכללי. זה אפילו לא קורה בגלל המתקפה המתמשכת, האובססיבית והחולנית על כל מה שנבנה בארץ הזו, כולל הדמוקרטיה עצמה.
זה קורה משום שהממשלה לא מצליחה לחוקק חוק השתמטות שיכשיר את השרץ הגדול ביותר שהיה כאן מאז קום המדינה. שרץ שהולך וגדל, ומשמין ואפילו בועט. 80 אלף צעירים בריאים שמסתופפים באוהלה של תורה בעוד מיטב בנינו נלחמים כבר קרוב לשנתיים, לא רואים את הסוף וממשיכים לקבל את צווי הקריאה וצווי 8 כאילו כלום.
אז האם הממשלה אכן מתפרקת? האם הצעת החוק לפיזור הכנסת תאושר ביום רביעי הקרוב? אף אחד לא יודע לענות על השאלה הזו בוודאות מוחלטת. נתניהו יעשה כל מה שאפשר, וגם מה שאי אפשר, כדי לשכנע את החרדים לתת לו עוד זמן. הוא ישקר, כמובן. החרדים יידעו שהוא משקר. הוא יידע שהחרדים יודעים שהוא משקר. הבעיה של החרדים היא שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר. מצד שני, הם מתחילים להבין שהאלטרנטיבה של נתניהו היא הגרועה ביותר. מכאן, הם יכולים רק לעלות. לפחות מבחינת השטנה שהם מייצרים נגד עצמם בציבור הכללי. ואולי לפתוח דף חדש.
גם אם נתניהו יצליח לקנות או לשכור או לגנוב עוד כמה שבועות, ברור שתהליך הפירוק החל. מעכשיו, זו רק שאלה של זמן. אם ההצעה לפיזור הכנסת תעבור בשבוע הבא, הבחירות יתקיימו בסוף אוקטובר. אם לא, הן יתקיימו ברבעון הראשון של שנת 2026. בקואליציה יתחיל מרוץ פירוק, שזה כמו מרוץ חימוש רק יותר מסוכן. איתמר בן גביר לא ירצה להיות תקוע בקואליציית חורבן שלא הצליחה ליישם שום הבטחה ועכשיו היא מממנת ומחמשת את חמאס ויורשיו בעזה.
סמוטריץ’ אותו כנ”ל. החרדים ימאסו בהפיכתם לכסילים השימושיים של משפחת נתניהו. אריה דרעי, שאין יותר הפוך מהיחס בין שעות עבודתו בכנסת (כמעט אפס) לנזק העצום שהוא מעולל למדינה ולציבור, מחזיק את המפתחות. הוא ינסה להגיע לתאריך מוסכם לבחירות עם נתניהו כדי שזה לא ייראה, חלילה, כאילו הוא נתן יד להפלתו.
מה הלקח של נתניהו מכל זה? הוא אומר בשיחות סגורות ש”השגיאה שלנו הייתה שלא העברנו את חוק היועצים המשפטיים כבר בינואר 2023, דבר ראשון לפני הכל”. כלומר, אם היו מעבירים את החוק שהופך את היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה למשרות אמון, לא היו עכשיו יועצת משפטית לכנסת וייעוץ משפטי לוועדת חוץ וביטחון שמונעים הגשת חוק גיוס שיכשיר את המשך השתמטות החרדים. כן, זה הלקח של נתניהו. לא זה שגידל את המפלצת שהתפוצצה עלינו ב־7 באוקטובר, אלא זה שלא התאמץ מספיק להכשיר את שרץ ההשתמטות.
ביממה שבה קברנו השבוע ארבעה לוחמים, בנים שנקראו ובאו להגן על עמם וארצם, האדמו”רים מאיימים על הממשלה ודורשים לפטר את יולי אדלשטיין שעומד, לתפיסתם, בינם לבין ביאת המשיח. כלומר הפטור מגיוס. באותו שבוע מתפרסמת השיחה (ליאור קינן בערוץ 13) בין בנימין נתניהו לאדמו”ר הרב משה הלל הירש, שיחה שהיה צריך להאזין לה פעם אחר פעם כדי להאמין שהיא אמיתית.
ראש ממשלת ישראל מסביר לרב שכלל אינו ציוני, תוך כדי מלחמה, שפיטר את הרמטכ”ל ואת שר הביטחון כי הם היו “מכשולים עצומים” שמנעו ממנו לחוקק חוק השתמטות שיפיס את דעתם של החרדים ויאפשר לקואליציה להמשיך להרוס ולבזוז את המדינה עד סוף הקדנציה.
נתניהו אומר את הדברים בקולו, באנגלית (קצת שבורה, יחסית למה שהורגלנו), וחוזר ואומר אותם. לא, אי אפשר לפרש אותם בשום דרך אחרת. מלחמה נוראה שנפתחה בטבח וחורבן מהקשים בתולדותינו, 1,800 הרוגים, אלפים רבים של פצועים, קטועים, גדועים, עיוורים ומרוסקים, עשרות אלפי פוסט־טראומטיים, 251 חטופים (מהם 56 עדיין בעזה), חבלי ארץ שרופים ומפונים, והאיש מסביר שפיטר את הרצי הלוי ויואב גלנט רק כדי להכשיר את המשך ההשתמטות של החרדים.
באותו יום פורסמו ההתלבטויות באכ”א, שם שוברים את הראש ומנסים לרבע את מעגל השירות במטרה להקל במשהו על המילואימניקים. אבל אי אפשר. המספרים לא מתכנסים. המילואימניקים ימשיכו להילחם בין חודשיים וחצי לשלושה חודשים בשנה. הם קורסים בשידור חי, מול עינינו. כמו הסדירניקים, שממשיכים לקבל צווי 8 במועד שחרורם המקורי מצה”ל, ולהמשיך לשרתם. זה אירוע פסיכי. רק זה, צריך להחריד כאן שמיים וארץ.
צה”ל זקוק לעוד עשרת אלפים לוחמים באופן דחוף. אין מאיפה להביא אותם, למעט אותם 80 אלף הצעירים החרדים שהוחרגו ממצבת כוח האדם. הם לא הוחרגו ממצבת ההטבות. להפך, החרדים מקבלים היום הרבה יותר מהמדינה מאשר המשרתים. יש להם שר שיכון, יש להם יו”ר ועדת כספים, יש להם משרד הפנים, משרד הדתות. הם מקבלים הטבות, הנחות, ארנונות, מבצעים מיוחדים, קצבאות, מעונות, סובסידיות ומה לא. וכל זה על שום מה? כל זה כי הם מחזיקים את נתניהו. ואנחנו מחזיקים אותם.
הפרדוקס המטורלל הוא שככל שהממשלה הזו ממשיכה להנציח את הפטור ולהעמיס את הנטל על המעטים שנושאים בו, כך תאבונה לכיבושים ולמלחמות גובר. הם רוצים לכבוש את כל עזה, הם רוצים להטיל ממשל צבאי, הם רוצים להקים כאן מלכות מהודו ועד כוש ובאותה נשימה הם פוטרים את החרדים משירות. ממשלה אחראית הייתה מתאימה את התוכניות המבצעיות לסד”כ הכוחות וכוח האדם. ממשלה מופרעת עושה הפוך. מתישהו יגיע הקש שישבור את גב הגמל, ונחשו מי ישלם את המחיר? אנחנו. לחרדים יימצא מי שידאג.
הדמון החדש
נחזור לדבריו של נתניהו. מעבר לחוצפה האינסופית והמחסור הכרוני במצפון ומצפן, הוא גם שיקר עובדתית. עבדיו הנרצעים (מהיום זה יהיה שמם הקיבוצי של השופרות השונים) מיהרו להשוות ולהגדיל ולתקוף את הרמטכ”ל הרצי הלוי, שהפך, לעת פרישתו, לדמון החדש. כמובן שאין כאן אף הברה שמתקרבת לאמת. מי שהקים את חטיבת החשמונאים, החטיבה החרדית, היה הלוי. גוגל עמוס בתמונות ודיווחים. מי שמינה את אל”ם אבינועם אמונה למח”ט החשמונאים, הוא הלוי.
זאת ועוד: אחרי שהתבררה הפארסה וכולם הבינו שדווקא הרצי הלוי הוא זה שהקים את חטיבת חשמונאים, העלה ספרטקוס המודרני, הלא הוא ינון מגל מנהיג העבדים, ציוץ תמים שבו כותב לו אחד מ”מקורותיו” שהלוי עיכב ככל יכולתו את הכוונה להעביר את כללי חטיבת החשמונאים לפקודות מטכ”ל ובכך סיכל ומנע את גיוס החרדים.
גם כאן מדובר בשקר בוטה. שלא לומר מתועב. הלוי קידם ככל יכולתו את התהליך המסובך כשלעצמו, שבו מטמיעים את הכללים (השונים מאוד) הנהוגים בחשמונאים לתוך פקודות מטכ”ל. זה אירוע לא פשוט, שכולל גם התאמה משפטית, והלוי קיים לא מעט דיונים שבהם דחק באכ”א להזדרז. אגב, התהליך טרם הושלם ויושלם בקרוב. ספוילר: לא זה מה שמעכב את גיוס החרדים. האדמו”רים הם שמעכבים אותו.
ואם כבר הזכרנו את רב־אלוף הלוי. אני מביט במכונת הרעל ובמה שהיא מעוללת לאיש הטוב הזה, ואי אפשר לא להיתקף בחילה קשה. אדם שבילה את רוב חייו על מדים. שנלחם רוב חייו בחזיתות ובקרבות הכי קשים. מפקד שאחראי ישירות למחדל 7 באוקטובר ולשם שינוי לקח על זה אחריות מלאה והניח את המפתחות. בין לבין, הספיק להוביל את צה”ל למזהירים בהישגיו לאורך המלחמה. הישגים שעכשיו מנסה נתניהו לנכס לעצמו, בעודו מותיר את הכישלונות לאחרים.
מה הם רוצים עכשיו מהלוי? וידוא הריגה. ככל שתתגבר ההתקפה עליו, כך הם מאמינים, תתמעט אשמתו של האחראי הישיר, העליון, על מה שקרה כאן. הם חייבים להאשים מישהו. לצערי, גם עיתונאים ראויים ורציניים לוקחים חלק בחאפלה הזו על ירושת המנוח (המטאפורי).
קחו לדוגמה את הטענה שלפיה הלוי וגלנט הם אלה שטרפדו עד עכשיו את הסידור של חלוקת סיוע הומניטרי בעזה על ידי חברות זרות. הנה, איך שהם עזבו, הגענו למנוחה ולנחלה. ביאת המשיח. הניצחון המוחלט כבר כאן. שכירי חרב מחלקים קמח בעזה.
מדובר בשקר. בסוף 2023, כחודש וחצי אחרי הטבח, כתב הרמטכ”ל הלוי מסמך לשני הממונים עליו: ראש הממשלה ושר הביטחון. הוא קבע שם שהתמרון הצה”לי מצליח ועובד. זה לא היה מובן מאליו. נתניהו היה זה שהיסס להיכנס לעזה. הפחידו אותו והוא פחד. לקח זמן לשכנע אותו. הלוי, במכתבו, מרגיע. צה”ל נכנס לעזה, לסמטאות הכי צפופות, למנהרות ולמגדלי המגורים, ומעך את חמאס. הלוי כותב ששום דבר לא יעצור את צה”ל ושהצבא יגיע לכל מקום שהדרג המדיני ישלח אותו אליו. ואז הוא מציע, אפילו דורש, להתחיל לחשוב על “היום שאחרי”. להתחיל לבנות מודל. מי ינהל את עזה אחרי חמאס. מי יקבל את המפתחות. אחרת, הוא אומר, אי אפשר יהיה לנצח. עצם הניהול, הוא אומר, מקנה את העוצמה למנהלים. אם לא תהיה אלטרנטיבה לחמאס בתחום הזה, ניכשל. מי שיחלק את הקמח, יחזיק את הכוח.
הדרג המדיני לא אהב את ההצעה הזו. מה להם וליום שאחרי? אבל הלוי ראה קדימה. נתן כדוגמה את האמריקאים בעיראק. איך פירקו בקלות את הצבא של סדאם חוסיין וקרסו בשלב של היום שאחרי. הוא השתמש במשל סיזיפוס. אנחנו נגלגל את הסלע בכל פעם לראש ההר והוא יתגלגל מחדש למטה. אלא אם כן נשכיל לבנות פתרון. וצריך לעשות ולחשוב על זה כבר עכשיו, במקביל. זה ייקח זמן.
נתניהו לא עשה כלום. גם הקבינט לא. בינואר־פברואר הלוי, יחד עם גלנט, קידמו את זה. הציעו מודל שקראו לו “בועות הומניטריות”. לקחת אזורים בעזה, לרוקן אותם מחמאס ולהקים שם מתחמים נקיים מטרור. את הניהול וחלוקת המזון וכו’, על פי ההצעה הזו, ינהלו חברות זרות, או חמולות מקומיות. בשום מקרה או תרחיש, הלוי לא התנגד להכנסת חברות זרות לחלוקת מזון בעזה. הוא הבדיל בין זה לבין הטלת ממשל צבאי, שמצריכה אוגדות שלמות.
אבל נתניהו, כרגיל, לא עשה כלום. העדיף לא לטלטל את הקבינט, לא להרגיז את שותפיו הקיצוניים. רק בסוף השנה, בקיץ 2024, נתניהו נותן את ההוראה להתחיל עבודת מטה בנושא חברות אזרחיות ובועות הומניטריות. המשימה מוטלת על משרד הביטחון. המנכ”ל הוא אייל זמיר. הוא מתנפל עליה. אבל מדובר במשימה מורכבת מאוד. מכרזים בינלאומיים, כוח אדם, מימון, הכנסת נשק, מי מבטח אותם, מי מחמש אותם, איך מאבטחים אותם וכו’. גם משרד האוצר בתמונה. גם משרד המשפטים. העבודה מתקדמת, אבל זה לוקח זמן.
לאחרונה זה הבשיל. והגיע לידי ביצוע. אפשר להתווכח על הביצוע. אסור לדלג על העובדה הפנטסטית שממשלת נתניהו, הימין על מלא־מלא (דיבורים), מממנת במאות מיליוני שקלים את הקמח לעזה (כפי שנחשף על ידי אביגדור ליברמן ואומת בכאן 11) ומחמשת מיליציות וחמולות מקומיות בעזה בנשק (מה קרה ל”אל תיתנו להם רובים”?). אבל אי אפשר להאשים שוב את הרצי הלוי בזה שזה קורה רק עכשיו. יש לו מספיק אשמה על הכתפיים. אשמה שהעמיס על עצמו בכוחות עצמו. אפשר פעם אחת לא להיות מנוולים. זה גם דומה לנושא הפשיטות. עד עכשיו, טוענים העבדים, צה”ל לא ניצח בעזה כי הרצי רק עשה פשיטות. הוא לא השתלט על השטח, הוא נכנס ויצא וככה אי אפשר לנצח. הנה, רק הלך ואין פשיטות. יש כיבוש.
הבלים מתובלים. צה”ל של הרצי הלוי פעל במשך ארבעה וחצי חודשים רצופים בצפון הרצועה עם שלוש אוגדות עוצמתיות. זה לא פשיטה. אחר כך חמישה חודשים רצופים אוגדה שלמה בח’אן יונס. אחר כך חמישה חודשים עם אוגדה וחצי ברפיח. נתניהו קורא לזה עכשיו פשיטות, כדי שיהיה לו, שוב, על מי להטיל את האשמה. ואם זה פשיטות, ואם זה לא טוב, למה הוא לא הנחה בזמן אמת לעשות משהו אחר? כאילו היה משהו אחר.
זאת ועוד: על הראש של הרצי הלוי עמדה אז גם החזית הצפונית. לא היו לו אינסוף אוגדות כדי לכבוש את עזה. הוא התכונן לתמרון בצפון, הוא חשש מפלישה בצפון, והיו עוד חזיתות. עכשיו נטפלים אליו. צה”ל תפס אז שטחים נרחבים מאוד בעזה לתקופות זמן ממושכות. מתוך השטחים הללו נערכו פשיטות מוצלחות שעוד ידובר בהן. כך, למשל, הפשיטה על בית החולים שיפא, שנתפס ובודד תוך 11 דקות בהפתעה, ונלכדו בו 400 מחבלים חמושים, ביניהם בכירים רבים. ופשיטה דומה על בית חולים כמאל עדוואן, תוך רבע שעה, בהפתעה גמורה באמצע הלילה. בלי להרוג רופאים או פצועים או חולים. בזמן אמת, נתניהו הריע ושיבח. אבל איפה הוא ואיפה אמת. עכשיו צריך להמשיך להתעלל ברמטכ”ל הקודם, אז מתעללים.
על הרצי הלוי הוטל אז נטל נוסף: ימי המילואים. אם היה מחליט להשאיר חטיבה בכל שכונה בעזה, היה צריך להעלות את ימי המילואים מ־140 בשנה ל־270 בשנה. הוא היה אז המבוגר האחראי הכמעט היחיד שחישב את כמות הכוח מול המשימות. הוא הסתכל בעין אחת על כוח האדם, בעין השנייה על כמות החימושים, בעין שבגב על נסראללה וכוח רדוואן ובעין הרע על החזיתות הנוספות, כולל יו”ש הנפיצה. והוא עשה את המיטב תחת התנאים האלה. הוא היה מוקף בשרים שחלקם פטרו אותו ב”השם יעזור” וחלקם בכלל לא התייחסו.
אין במה שנכתב כאן כוונה להמעיט באחריותו של רא”ל הלוי לטבח 7 באוקטובר. האחריות שלו ברורה, בוהקת ותרדוף אותו כל ימי חייו. בימים אלה הוא עובר בין משפחות שכולות, בין פצועים, משפחות חטופים. מרכין ראש ומקשיב. הוא לא מקטר על מר גורלו. זה נפל במשמרת שלו וזה יכול היה ליפול במשמרות של אחרים, כי התקלות והמחדלים, הקונספציה והשאננות, ההיבריס והזחיחות התפשטו כאן לאורך הרבה מאוד שנים.
הכל התחיל ונגמר בדירקטיבה של הדרג המדיני, כלומר נתניהו, שהורה בסיומו של כל דיון להמשיך “להכיל” את עזה, לעודד את ההפוגה, לשמור על הכסף הקטארי ולא לטלטל את הסירה כדי שהקיצונים בעזה לא יתעצבנו. חלקו של הלוי במחדל אינו מבוטל, אלא מרכזי. כמו חלקו של רונן בר. רק לאדם אחד יש אחריות גדולה משלהם. האדם היחיד שבורח ממנה.
בדרך אל הקאמבק
במהומה השבועית עברו ימיו הראשונים של נתניהו על דוכן החקירה הנגדית מתחת לרדאר. בין התערערות הקואליציה לגל המטורף של רציחות ואלימות בחסות הרברבנות הבן־גבירית, כמעט איבדנו עניין. אני אתייחס כאן רק לשקר אחד שחשפה התביעה השבוע. השקר שנתניהו ניסה למכור לשופטים, שלפיו ב־1999, אחרי שהפסיד בבחירות ויצא לפסק זמן מהפוליטיקה, הוא היה כבר “לשעברניק”, לא התכוון לחזור ולכן כל החברויות עם הטייקונים נוסח ארנון מילצ’ן היו מותרות וחוקיות למהדרין. ובכן, הוא משקר. מיד עם פרישתו החל נתניהו את מסע הקאמבק. כפי שסיפרו לנו אנשיו בזמן אמת. הוא גם החל מסע התפייסות המוני עם כל העיתונאים ובעלי הטורים שהתקוטט איתם לאורך כל הקדנציה. איתרע מזלי להיות האחרון שבהם.
הייתי אז האושיה השנואה ביותר על המשפחה (לשמחתי זה כמעט לא השתנה) ונתניהו קיבל אותי אחרי כולם. שיחה נעימה, בסך הכל. היו לנו יחסי עבודה לא רעים פעם, והייתי כמעט היחיד שכתב עליו במתינות אפילו בבחירות 2006, עת הביא את הליכוד לשפל היסטורי של 12 מנדטים.
נתניהו אישר בפניי שהוא מתכוון לחזור. השיחה כולה כוונה לאפשרות הזו. “רק תעשה לי טובה אחת”, הפציר בי לקראת סיום, “תרד משרה”. כבר אז ידעתי עד כמה נפיצה הסוגיה הזו. “אין לי עניין לעסוק בה”, אמרתי לו, “אם לא יהיה לה עניין לעסוק בענייני המדינה”. נפרדנו כידידים.