מחבר “ימי שלישי עם מורי” מיץ’ אלבום מסביר למה בחר לכתוב על השואה

עד כה עסקו ספריו של מיץ’ אלבום במוסר, באמונה וביחסים אנושיים, מזווית אוניברסלית. הסופר, התסריטאי, המחזאי וכותב הטורים היהודי־אמריקאי, ששבעה מספריו הגיעו למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של “הניו יורק טיימס”, בהם “ימי שלישי עם מורי” שנמכר ביותר מ־16 מיליון עותקים ותורגם ל־45 שפות, לקח את הקוראים למסעות בין החיים למוות ונגע בהמונים, מאמינים ואתאיסטים כאחד. ברומן החדש שלו, “השקרן הקטן”, אלבום בוחר לראשונה להיכנס בעוצמה ללב הסיפור היהודי, דרך פריזמה היסטורית ואישית, והוא עוסק בשואה.

הספר מגולל את סיפורו של ניקו, ילד יהודי בן 11 מסלוניקי, שאולץ על ידי הנאצים לשקר לבני קהילתו בעניין יעדן של הרכבות הנוסעות למחנות. העלילה אינה עוצרת בגדרות המחנה – היא נמשכת עשורים קדימה, ועוקבת אחרי ההדים הפסיכולוגיים והחברתיים שהשקר ההוא הותיר בנפשן של ארבע דמויות. בעיני אלבום, הסיפור גם אינו מסתיים בשחרור, אלא מתחיל שם מחדש, בצל מאבקים משפטיים להשבת רכוש, ניסיונות לבניית חיים תחת זיכרון נורא וההתמודדות עם רעיון ההישרדות בזכות שקר גורלי.

אנשים לא יודעים

אלבום מדגיש כי הספר “השקרן הקטן” אינו רק ניסיון להאיר פן פחות מוכר של השואה, אלא גם קריאה להרהור עמוק על טבעם של האמת ושל השקר בהיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו. “אנחנו חיים בעידן שבו המושגים אמת ושקר מתערבלים יותר מתמיד”, הוא מסביר בריאיון ל”מעריב”. “ובמקרה של השואה, שבה האמת נעשתה מטלטלת במיוחד, צריך לחשוב איך היא נרקמת מחדש מתוך ההרס והכאב”.

בנוסף, אלבום רואה ב”שקרן הקטן” סיפור על זיכרון והנצחה. “זיכרון הוא לא רק לשמור את מה שקרה, אלא גם להבין איך הוא ממשיך להשפיע על הדורות הבאים”, הוא אומר. “הסיפור מראה איך הטראומה לא נעלמת עם הזמן, אלא נושאת עימה שכבות של כאב, הבנה, ואף שקר. שקר לעיתים נדרש כדי להמשיך לחיות”.

זוהי גם הסיבה לכך שהוא בחר לכתוב את הספר במתכונת של משל מוסרי, המאפשר קריאה ברבדים שונים – כמסע היסטורי, כסיפור אנושי, או כפרשנות פילוסופית על אמונה וכאב.אלבום נמצא בימים אלה במסע לקידום ספרו ברחבי ארצות הברית, ואת הריאיון הטלפוני איתו אני מקיימת למרבה האירוניה מתוך הממ”ד, בזמן אזעקה שמפלחת את האוויר.

מה הניע אותך לכתוב רומן שעוסק בשואה, ודווקא עכשיו?
“אני יהודי, וגדלתי בשכונה שבה חיו ניצולי שואה רבים. בילדותי שמתי לב שחלקם לבשו שרוולים ארוכים גם בקיץ. כששאלתי את אמא שלי למה, היא אמרה שיש להם מספרים על הידיים ושהם לא רוצים שיראו. שאלתי למה, והיא ענתה: ‘אני אסביר לך כשתגדל’. כשגדלתי, היא באמת הסבירה”.

אך לדבריו, הרעיון לספר נולד דווקא מביקור ביד ושם. “את זוכרת את הסרטונים שמוקרנים על הקירות? באחד מהם אישה סיפרה על רציפי הרכבות. היא אמרה שהנאצים השתמשו ביהודים כדי להרגיע את ההמון, להגיד להם שהכל בסדר, שהרכבת לוקחת אותם למקום בטוח. זה נחרת בי. חשבתי לעצמי מה עובר על אדם שנאלץ לשקר כך לבני עמו? איך זה מעצב את תפיסת האמת שלו?”.

בסלוניקי, העיר שבה מתרחש הסיפור, חיה אחת הקהילות היהודיות המפוארות באירופה, קהילה ש־96% מחבריה נספו בשואה. אלבום נסע לשם כדי לשמוע מה קרה כשהמעטים חזרו לעיר. “רוב הסיפורים על השואה מתרחשים בפולין, בגרמניה”, הוא אומר. “אבל כשהייתי צעיר גרתי ביוון, אז הכרתי מעט את המקום. כשהתחלתי לחקור, גיליתי שסלוניקי הייתה העיר היחידה באירופה שבה היהודים היו רוב האוכלוסייה. וזה הדהים אותי. רציתי שאנשים יקראו את הספר ויגידו ‘לא ידעתי’. כי רוב האנשים באמת לא יודעים שהייתה שואה ביוון. והבורות הזו היא בדיוק הסיבה להמשיך לספר את הסיפורים האלה, בכל פעם מזווית אחרת”.

לדבריו, הוא עבד על הספר במשך שנים. “הוא נאמן מאוד להיסטוריה, גם אם הדמויות בדיוניות”, אלבום מעיד. “למשל, תיאורי כיכר החירות בסלוניקי, בקיץ 1942, כשהנאצים ריכזו אלפי גברים יהודים בשמש שעות ארוכות – כל זה אמיתי. רציתי שתהיה לי האפשרות לומר לכל מי שיאמר שהגזמתי, ‘לא. זה באמת קרה’”.

כשמאבדים את האמת

אלבום, שבילדותו למד בבית ספר יהודי, מתאר את הרומן כקרוב ביותר שלו לזהותו היהודית. “תמיד היו לי קשרים עמוקים עם היהדות. למדתי, התפללתי, כתבתי קצת עליה”, הוא מספר. “אבל עד עכשיו לא העזתי למקם את הסיפור שלי בלב ההיסטוריה היהודית עצמה”.

גם הפעילות החברתית שלו בהאיטי, שם הוא מפעיל בית יתומים מאז רעידת האדמה ב־2010, נשזרת בהקשר זה. “נסעתי לשם עם רב, עשינו קבלות שבת. עבורי, אמונה היא לא מסר של דת אחת, אלא שפה אוניברסלית של חמלה”, הוא אומר.

הזכרת קודם את הביקור ביד ושם. איך השפיע עליך הביקור הזה?
“הוא היה נקודת המפנה. שמעתי שם את העדות שהזכרתי קודם – ויצאתי משם נסער. מאז, הסיפור הזה לא עזב אותי. ביקרתי בישראל כמה פעמים, אחותי גרה ליד ירושלים ואחי בקיבוץ שדה בוקר. יש לי קשר עמוק למדינה, גם כיהודי וגם כסופר. ישראל תמיד הייתה לי מקור השראה”.

כפי שעשה בעבר עם דמויות הנעות בין עולמות, גם הפעם אלבום מעניק קול למופשט ביותר: “האמת”. היא המספרת הראשית של “השקרן הקטן”. הבחירה להעביר את הסיפור מבעד לעיניה של אמת חיה, נושמת ומעורבת, מחדדת את הפערים שבין אידיאל מוסרי למציאות אנושית. “רציתי לבחון איך אנחנו חיים עם שקרים, לא רק השקר הגדול של הנאצים, אלא גם עם השקרים הקטנים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לשרוד”, הוא מסביר. “הדמות של ניקו, ילד שמעולם לא שיקר, היא כמעט מלאכית. דרכו רציתי לבדוק מה קורה כשאדם כזה נאלץ להיכנע למציאות”.

בעקבות האירועים הקשים ב־7 באוקטובר בישראל, אתה חש שלספר שלך יש הדהוד אחר?
“מאוד. זה כמעט מפחיד. לפעמים הרוע שאנחנו מדמיינים כסופרים לא משתווה לרוע של המציאות. זה גרם לי להבין עד כמה הספר רלוונטי לא רק מבחינה היסטורית, אלא גם עכשווית. התחושה היא שהנושאים האלה – אמת, שקר, הישרדות – רלוונטיים מאי פעם. אולי משום כך ‘השקרן הקטן’ הוא לא רק סיפור שואה. הוא סיפור על היכולת להאמין, גם אחרי שהכל נשבר”.

על רקע האנטישמיות שגואה בעולם, ובעיקר בארצות הברית, בתקופה זו, איך מגיבים שם לספר?
“התגובות מרגשות מאוד. יהודים אומרים לי תודה על כך שיש ספר נגיש ופופולרי שמספר את הסיפור הזה. אבל גם לא יהודים קוראים אותו ומתחברים, כי הספר עוסק באמת, ובשאלה מה קורה כשמאבדים אותה. זה נושא אוניברסלי, והוא רלוונטי גם לאמריקה של היום, שבה אנשים רבים חוששים מאובדן האמת. הספרים שלי אהודים על נוצרים, יהודים, מוסלמים ואתאיסטים. אני מקבל מכתבים מכל העולם. מעולם לא כתבתי עבור קבוצה אחת, אני כותב לכל מי שרוצה לקרוא. כשמישהו מרים את הספר שלי, זה מספיק. שם החיבור מתחיל”.

ביקרת בישראל לאחרונה?
“הייתי לפני כחמש שנים, ולפני כן עוד פעמיים. אני בהחלט צריך לחזור, אולי בקרוב. זה יהיה תענוג לפגוש את הקוראים הישראלים”.