בכל המלחמות שישראל חוותה ביובל השנים האחרונות, אלו שנכפו על ישראל ואלו שישראל יזמה – אף פעם המלחמה לא עוררה ולא הציתה בשיח הציבורי את שאלת גיוס תלמידי הישיבות לצבא. היו שתי מלחמות לבנון, היו מבצעים צבאיים נרחבים כמו ‘צוק איתן’.
בעוד אלפי צעירים בגיל גיוס ומבוגרים כמילואינקים לוחמים, נופלים או נפצעים ותלמידי ישיבות משוחררים רשמית מהגנה על המדינה ואינם חלק מתגובתה הצבאית לאיומים על קיומה לא הטרידה אף פרשן, לא עוררה שום עניין מיוחד מצד כותבים, בכלל לא נידונה כמחאה או כנושא פולמוסי.
גם אם נצא מתוך הנחה שבמלחמות שישראל לחמה בעבר צה”ל לא סבל ולא נאלץ להתמודד עם חסרון בכוח אדם – מתמיהה וצריכה להביך העובדה, המציאות שאלפי צעירים אינם חיילים, משוחררים רשמית משירות צבאי גם בעת מלחמה – לא עוררה שום תשומת לב, שום עניין מיוחד, שום רצון להגיב, למחות, לומר משהו.
תגובתה הצבאית של ישראל לאסון של ה-7 באוקטובר, שכמותו לא חוו ישראל והעם היהודי מאז השואה, חשפה פתאם ועוררה תחושות של מחאה וזעם. איך זה שאלפי צעירים משוחררים באופן רשמי משירות בצה’ל – גם בעת מלחמה נמשכת?
הפניתי שאלה זאת לרבנים בכירים וותיקים, לעסקני ציבור ולפעילים קהילתיים, לפוליטיקאים דתיים לשעבר. התשובות שקיבלתי לא הפתיעו. כמעט כולם, כאילו בהסמכה מתוכננת, הסבירו שהסיבה, המניע לסערת הרוחות, לפולמוס הלוהט ולתחושות הזעם המורגשים בחודשים האחרונים בתגובה לעובדה שאלפי תלמידי ישיבות משוחררים משירות צבאי בזמן מלחמה היא פשוטה ומרגיזה בפשטותה – זאת הפוליטיקה, זאת ההתנהלות המפלגתית האינטרסנטית שהשתלטה על הדת, על ערכי היהדות.
בעבר הלא רחוק, ראשי המפלגות החרדיות, שרים וחברי כנסת שייצגו את אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל, המזרחי והיורשת שלה המפד”ל, היו אנשים בעלי רמה מוסרית, צנועים, רבים מהם היו תלמידי חכמים, שהיעד של פעילותם בציבור או בכנסת היה מאמץ להשפיע על צביון המדינה. יעד שגם חילונים רבים, הבינו את חשיבותו לפחות כמטרה.
היהדות כסחר וממכר מפלגתי קואליציוני
שרים וחברי הכנסת של המפלגות הדתיות והחרדיות היו פוליטיקאים – אבל נזהרו והקפידו לא לתת לפוליטיקה להפוך לגורם, למניע ולמנוף העיקריים במאבק להעניק ערכי דת ויהדות לצביון המדינה. השרים וחברי הכנסת של “יהדות התורה” או של עוצמה, סליחה חרפה-דתית, הפכו את הדת את ערכי היהדות לסחר וממכר מפלגתי קואליציוני, לשיקול אינטרסנטי, לא להצביע בעד החלטות הממשלה אבל להשאר חלק בלתי נפרד מהממשלה.
ביום ירושלים, השר איתמר בן גביר וח”כ סוכות עליו להר הבית. ברגל גסה הפרו ורמסו איסור שקיים אלפי שנה. הר הבית לא היה אף פעם בסדר היום של היהודי החרדי, החסידי, הדתי. אף אחד לא דיבר לא הזכיר את הר הבית. איתמר בן גביר ועמיתיו הפכו את הר הבית לאתר המסמל לאומניות, נאמנות לארץ, פטריוטיזם.
במלים אחרות, הדת היא מכשיר פוליטי. לימוד התורה הוא נושא למשא ומתן קואליציוני, מטרה מפלגתית. אם כך, מדוע שתלמידי ישיבות לא ישרתו בצבא? בעבר הלא רחוק, רבנים ודיינים בישראל נבחרו על פי ובהתחשב בגאונויותם בתורה, בבקיאותם במקורות, ברמת נוכחותם והיקף השפעתם הרוחנית בחברה, בעומק הקשר שלהם עם סביבתם ועם הציבור.
לא מכבר נבחרו עשרות דיינים חדשים ולפי הדיווחים בחירתם ומינויים הוכתבו והושפעו במוצא העדתי שלהם, בזהותם העדתית, בקירבתם המשפחתית לפוליטיקאים חרדים. אף לא מילה על גדלותם בתורה, על בקיאותם ביהדות, על נסיונם בפסיקה. גם בחירת ומינוי דיינים הפכו לפוליטיקה.
מה הפלא, שהאזרח והאזרחית בישראל מתמרמרים וכועסים, אם גם הרבנות נגועה בפוליטיקה, מדוע שתלמידי ישיבות לא ישרתו בצבא? מה שמחמיר, מרגיז ומתסכל שלא רואים שינוי, אין סימן למהפכה, אין אות לטלטלה צפויה במציאות המפוקפקת הזאת של דת ישראל כחלק בלתי נפרד בפוליטיקה, שבויה וכבולה עד חנק בפוליטיקה מפלגתית קואליציונית. ומי שהביאו את הדת למצב העגום הזה, הם שרים וחברי כנסת חרדיים.