ייתכן ששר האוצר בצלאל סמוטריץ’ לא אוהב את השב”כ ואת העומד בראשו. השבוע הוא הודיע לראש הממשלה שאם ראש השב”כ יוזמן לעדכון ביטחוני, הוא לא ישתתף בישיבה. לבנימין נתניהו יש צרות גדולות מאלה, ולכן החליט לבטל את הישיבה.
לסמוטריץ’ יש היסטוריה עם השב”כ. בשנת 2005, במהלך המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, הוא נעצר בידי השב”כ, יחד עם ארבעה פעילי ימין נוספים. הם הוחזקו בכלא שקמה שלושה שבועות, ובמעצר בית במשך שלושה שבועות נוספים, אך לא הוגש נגדם כתב אישום.
יצחק אילן ז”ל, שכיהן כסגן ראש השב”כ, טען שסמוטריץ’ תכנן לבצע פיגוע תופת בנתיבי איילון באמצעות 700 ליטר נפט, וכינה אותו “מחבל יהודי”. סמוטריץ’ הכחיש את הטענות, טען שמדובר בשקר, והאשים כבר אז את השב”כ בניסיון לחסל פוליטית את מתנגדי ההתנתקות. למי אתם מאמינים?
גבולות שבירים
ראש הממשלה לוי אשכול אמר שסוד בין שניים אפשר לשמור רק אם אחד משותפי הסוד מת. נזכרתי באמירה הזאת כשעקבתי אחרי הפרשה החסויה שבה נקשר שמה של אשת ציבור ידועה, שאת שמה ופרטיה אסור לפרסם, כאשר כל הפרטים נחשפו במלואם ברשתות החברתיות.
את חומת השתיקה פרצה בתה של אשת הציבור, שהחליטה לצלם עצמה מספרת סיפור אישי שאותו העלתה לרשתות החברתיות – ולא הסתירה את זהות הוריה. בפני הציבור נחשפה פרשייה מטלטלת, שאם פרטיה נכונים יש צורך בחקירה משטרתית גלויה, ואשת הציבור הבכירה לא תוכל להמשיך בתפקידה.
הסיפור שפורסם ברשתות החברתיות נשמע דמיוני, בעיקר משום שלסיפור לוותה פרשנות שהציגה את מי שחשפה אותו כאישה בעייתית לכאורה, שאין לתת אמון בדבריה. הפרשה, שפורסמה בראשיתה ללא פרטים מזהים, צברה תאוצה מהירה ברשתות החברתיות וחשפה דמויות מוכרות.
על הפרשה הוטל כאמור צו איסור פרסום, אך בעידן הרשתות החברתיות הכל מתפרסם. צווי איסור פרסום הפכו מזמן לבדיחה, וכל מי שרוצה לדעת – יודע. זה הופך את הצווים לחסרי משמעות, כשהלקח הוא שיש למעט בהם ככל האפשר, מפאת יעילותם האפסית. הצווים הפכו לאות מתה, ודוגמה מוחשית לכך קיבלנו השבוע כאשר בית המשפט ביטל צו איסור פרסום הנוגע למעצרו של איש השב”כ, משום שהוא הופר ברגל גסה ופרטי החקירה פורסמו בניגוד לצו.
מבחינה משפטית, החוק חל על רשתות חברתיות, ואפילו על קבוצות וואטסאפ או טלגרם. בפועל האכיפה מוגבלת, משום שלא תמיד ניתן לדעת מי עומד מאחורי הפרופיל שהפיץ את המידע, וגם משום שהמידע זורם במהירות מסחררת שגורמי האכיפה לא מצליחים לעמוד בה.
פלטפורמות בינלאומיות כמו פייסבוק, טוויטר או טיקטוק נמצאות מחוץ לשיפוט הישיר של ישראל, ולכן קשה לחייב אותן להסיר תוכן מיידית. היו מקרים בודדים שבהם הוגשו כתבי אישום נגד אזרחים על הפרת צווים ברשת, אבל הם נדירים מאוד. החוק כמעט לא נאכף, והציבור איבד את ההרתעה מפני האכיפה.
רוצים לדעת למשל מי אשת הציבור שהתעללה לכאורה בבתה, שחשפה את הפרשה ברשתות החברתיות? את התשובה לא תוכלו לקבל כאן, בגלל צו איסור פרסום שאינו מאפשר את פרסום שמם של המעורבים בפרשה, אבל ככל הנראה גיליתם זאת בעצמכם ברשתות החברתיות.
לא רק צווי איסור פרסום מופרים. גם עקרון הסוביודיצה, שאינו חוק בפני עצמו אלא עיקרון משפטי מהותי, עבר מזמן מן העולם כשמדובר באמצעי התקשורת בישראל. מדובר במונח לטיני, שמשמעותו המילולית היא “נמצא בדיון שיפוטי” – מה שאוסר פרסום דיון פומבי, או התייחסות פומבית לנושאים שנדונים בבית משפט, כל עוד ההליך לא הסתיים. הרעיון הוא להבטיח הליך משפטי הוגן, ולא להשפיע על השופטים או על דעת הקהל בצורה שעלולה להזיק למי מהצדדים.
אלא שלתקשורת חוקים משלה. היא מפרסמת פרטים, הדלפות ופרשנויות, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי. הבעיה אינה רק בתקשורת. ראש הממשלה נתניהו ועורכי דינו דיברו שוב ושוב בפומבי על תוכן המשפט ועל “רדיפה פוליטית”, ובמקביל חומרים מהחקירות דלפו עוד לפני שהוצגו בפני בית המשפט. המשמעות היא כי מה שמתנהל בין כותלי בית המשפט זוכה ל”משפט מקביל”, וזה מה שעקרון הסוביודיצה נועד למנוע.
בתי המשפט נמנעים מלאכוף את החוק, בין שבשל רתיעה מהתנגשות עם חופש הביטוי ובין שמתוך הכרת המציאות התקשורתית החדשה. בבריטניה, סוביודיצה הוא עיקרון משפטי מחייב, שכלי תקשורת שמפירים אותו עלולים לעמוד לדין בגין ביזיון בית משפט. בארה”ב מבודדים את חבר המושבעים בעת הצורך. אין שם איסור חמור על פרסום, אבל המערכת מגינה על ההליך בדרכים אחרות.
דוגמה בולטת לכך שעקרון הסוביודיצה לא נשמר בישראל היא פרשת הנשיא לשעבר משה קצב, שבמהלכה פרסמה התקשורת מידע רב ופרטים מתוך עדויות וחקירות עוד לפני שהוצגו בבית המשפט. השופטים התייחסו לכך בפסק הדין וציינו כי “נחצו כל הקווים האדומים”, אך בפועל לא ננקטו צעדים נגד המפרסמים.
שיר שחלמתי על פראג
אני אוהב את פראג. העיר הפכה בשנים האחרונות ליעד תיירותי פופולרי בקרב מטיילים ישראלים בזכות שילוב של יופי היסטורי, מחירים נוחים, תחבורה ציבורית מצוינת שמאפשרת נגישות ואווירה אירופית קלאסית. את ההוכחה לכך שהישראלים מעדיפים את פראג ניתן היה לראות בפסח בבתי המלון ובמסעדות.
בחרנו במלון KINGS COURT שבמרכז פראג, מה שהתברר כבחירה מוצלחת. מדובר במלון המקפיד על רמה גבוהה של אירוח. ישראלים שהתארחו במלון חוזרים אליו פעם נוספת בזכות הארוחות המפנקות, רמת הניקיון הגבוהה והמיקום יוצא הדופן, במרכז מול קניון פלדיום, שבו ניתן למצוא חנויות רבות שיש בהן מחירים טובים.
אם תחליטו לבקר בסופרמרקט שנמצא בקומה התחתונה של הקניון, תופתעו מההבדלים הבולטים במחירים. במבט ראשון, ההבדל יכול להיראות זניח, אולם כאשר בוחנים את המחירים, מגלים שמוצרים נמכרים בישראל במחיר כפול ואף יותר לעומת פראג.
קוטג’ נמכר בפראג ב־3.5 שקלים (בערך 0.85 יורו), בעוד בישראל המחיר הממוצע נע סביב שבעה שקלים. בקבוק שמן קנולה, שברשת צ’כית עולה כשישה שקלים, נמכר בארץ ב־12־14 שקלים. חלב באריזה של ליטר נמכר בפראג בכארבעה שקלים, לעומת כשמונה שקלים בישראל. לחם בפראג עולה בסביבות חמישה שקלים, בעוד בישראל המחיר יכול להגיע לתשעה או עשרה שקלים.
מי שמגיע לפראג ומחפש אוכל צ’כי טוב, ימצא עניין במסעדה הישראלית הידועה הגולם מפראג, בלב הרובע היהודי, המוכרת בזכות המאכלים היהודיים האותנטיים שהיא מגישה. לאוהבי בשרים זו חגיגה אמיתית, אבל גם מי שנמנעים מאכילת בשר ימצאו במסעדה מנות יהודיות מסורתיות מהמטבח ההונגרי.
רפי צורי, אחד מבעלי המסעדה, דאג לתפריט בעברית, שמתמחר כל מנה בשקלים או בקרונות, כך שניתן לדעת בקלות כמה עולה כל מנה. המנות המבוקשות הן שוק טלה, ברווז וסטייקים, שיגיעו לשולחן עם סלטים ומאכלים צ’כיים מסורתיים. מומלץ, אל תחמיצו.