דמיינו שכל מי שהציפו השבוע את אמצעי התקשורת בעצומות אגב גרירת היחידות הצבאיות שלהם לקלחת הפוליטית, היו יודעים שהתקשורת תכסח אותם על זה. שכל נציג שלהם שיעלה לשידור יפגוש מראיין שיטיח בו ובחבריו “תגידו, השתגעתם? לא למדתם לקח? שוב אתם מגייסים את צה”ל למחאות שלכם?”.
תארו לעצמכם שכל אחד כזה היה נדרש להסביר, לפני שהוא מספר על העצומה הנוכחית שלו, מה הוא חושב בהסתכלות לאחור על העצומות הקודמות, אלה שרבים מהחותמים עכשיו היו מעורבים בהן אז, ושערב המלחמה קראה לחיילי מילואים לא להתגייס. ועוד היה נתבע להשיב האם הוא לא מבין שעצומות שקוראות לממשלה להתקפל, לסגת מהרצועה ולתת לחמאס את מה שהוא רוצה – לא מסייעות להחזיר את החטופים, אלא להפך – מסייעות לארגון הטרור להקשיח את ליבו. נראה לכם שאם מארגני העצומות היו חושבים שמישהו בעיתונות הישראלית יעשה להם חיים קשים ויציג אותם כחסרי אחריות, הם היו מעיזים לעשות את זה שוב?
“זה בכלל לא אותו דבר”, מסבירים לנו כבר שבוע שלם כתבים, פרשנים ומגישים, “הפעם לא מדובר בקריאה לסרבנות”. נו, וכשבסיבוב הקודם כן היה מדובר בקריאה כזו, היה לכם משהו להגיד נגדה? אז כן מתחתם עליה ביקורת?
תסתכלו על רשימת החותמים הנוכחית על מכתב חיל האוויר שפתח את השרשרת, רשימתם של אלה הדורשים להפסיק את הלחימה, ותשוו אותה לרשימת החותמים ההיא, שהצהירה, זמן קצר לפני שחמאס פלש לשטחנו: “מתוך היכרות קרובה עם המשמעויות של הפסקת טיסה פעילה, אנו החתומים מטה, אומרים באופן הברור ביותר לקבוצת המילואים הפעילים, אנו נתמוך, ללא סייג, בכל פעולת מחאה שלכם, כולל השעיית התנדבות לאלתר”.
ודאי לא תופתעו לדעת שאף על פי ששתי הרשימות לא קשורות לכאורה זו לזו – הראשונה עסקה בעילת הסבירות, השנייה עוסקת בעסקת החטופים – חלק נכבד מהשמות שכיכבו בעצומה ההיא מככבים גם בעצומה הזו. דן חלוץ, גיל רגב, נמרוד שפר, אבי ברבר, אבנר נווה, אמיר השכל, אסף אגמון, בני צוקר, יואל פלדשו, יורם אגמון, נחמיה דגן, עפר לפידות, צבי קנור, שאול שפי, שלמה אגוזי, אבי אומסי, שמוליק בן רום ועוד עשרות אחרים.
הקבוצה שניסתה לפרק את צה”ל בסיבוב הקודם מרגישה מספיק בטוחה לנסות את זה שוב, רק משום שהיא יודעת שלצידה עומדת תקשורת מופקרת, חסרת אחריות, שכל מי שיבקש להסתייע בה כדי לעשות משהו נגד בנימין נתניהו וממשלתו, יקבל אצלה שירותי קמפיין חינמיים, בלי שאלות ובלי תהיות.
אם עיתונות המיינסטרים הישראלית, ואני מתנצל בפני הבודדים שההכללה הזו פוגעת בהם לשווא, הייתה נעמדת אז ועושה חיים קשים למי שהודיעו שהצליחו לאסוף 10,000 מילואימניקים שהתחייבו לא להתייצב לשירות בצה”ל, היוזמה לפרק את הצבא מבפנים הייתה נבלמת. אבל לא רק שזה לא קרה, אנשי אחים לנשק, שעד היום לא הביעו חרטה על מה שעוללו לצה”ל אז, היו אורחי כבוד בכל האולפנים.
האלוף נמרוד שפר, שחודשיים וחצי לפני טבח 7 באוקטובר הצהיר בשידור רדיו שאם היה נקרא להפציץ מטרות בסוריה היה מסרב לעלות למטוס, יושב היום באולפני הטלוויזיה כמו גיבור. במדינה חפצת חיים, עם תקשורת שמשהו חוץ מ”רק לא ביבי” חשוב לה, איש כמוהו היה עוזב את הארץ בזהות בדויה. אם דן חלוץ היה חושב שכשהוא יישב באולפן ויגיד שנתניהו הוא “אויב” – לא יריב אידיאולוגי, לא בר פלוגתא, אלא אשכרה אויב – האולפנים יציגו אותו כאיש מסוכן ומטורף, הוא לא היה אומר את זה. הוא אומר את זה כי הוא יודע שבאולפני הטלוויזיה שלנו הוא נמצא במגרש ביתי.
ולמה הוא מרגיש כך? כי זה תקופה ארוכה שהאולפנים כולם מדברים כמוהו. העיתונות שלנו נרמלה לגמרי את הצגתו של ראש הממשלה הנבחר של ישראל כ”בוגד”, את הטענות הפסיכיות שלפיהן שרי הממשלה לא רוצים להחזיר את החטופים חיים, ואת הקביעה שלפיה כל מי שחושב אחרת מהם הוא חלק מכת של אוכלי מוות ופסול לעדות.
המונוליטיות של התקשורת
כתבתי כאן בעבר שהעיתונות הישראלית היא שורש כל רע במדינה, ואני רק הולך ומתחזק בדעתי זו. זה לא קשור לעיתונאי זה או אחר באופן אישי. אין לנו עניין באנשים רעים חלילה, אלא בשורה התחתונה שמנפיקה הקבוצה כולה. העיתונות הישראלית, כפי שהיא – פוליטית, מונוליטית, אחידה – מסכנת את מדינת ישראל. העיתונות הזו מכתיבה אילו נושאים יהיו על סדר היום ואילו לא, העיתונות הזו מחליטה אילו קמפיינים לגיטימיים ואילו לא, העיתונות הזו קובעת שלא להשמיד את חמאס זה לגמרי בסדר, ושמי שחושב אחרת – רוצה בחיסול החטופים. כמעט שאין קולות אחרים, כמעט שאין עמדות אחרות, כמעט שאין ויכוח.
לפני חודש נפגשתי עם 90 שמיניסטים נהדרים משדה בוקר. חבר’ה מעורבים, מביני עניין, דעתנים, בעלי רצון להשפיע. אני מניח שרובם הגדול רואים אחרת ממני את המצב, אבל זה לא היה חשוב, לא לי ולא להם. לפני שפתחתי את השיחה, אמרתי להם שיש לי הערה מקדימה חשובה. מה שאתם הולכים לשמוע פה, הבהרתי להם, זו איננה האמת, אלא האמת כמו שאני תופס אותה. אני יודע שיש הרבה אנשים שמשוכנעים שהאמת אחרת לגמרי, ודעתם חשובה לא פחות משלי.
אני לא רוצה לשכנע אתכם שהאמת שלי היא הנכונה, הסברתי להם, אני רוצה לשכנע אתכם שיש חובה לנהל על זה דיון. והדיון הזה לא מתקיים, כי במקום שבו אמורים הדיונים להתנהל, כלומר בתקשורת, יש מעט מדי אנשים שיש להם עניין לאפשר להם להתקיים. זה נורא כשמדובר בתקשורת פרטית מסחרית. זה איום ונורא כשמדובר בתקשורת ציבורית שאזרחי המדינה מממנים אותה מכיסם.
העמדה המוסרית של יונת
בואו נדבר על העצומות עצמן, אלה שדורשות את הפסקת המלחמה והחזרת החטופים עכשיו. אין בעיה עם אזרח שמביע דעה, או מוחה, או אוחז בשלט, או מפגין ברחוב. יש בעיה כשהוא גורר לשם את היחידה הצבאית שלו ומכריז “אנחנו, לוחמי צוות אוויר במילואים ובדימוס, דורשים…”. דן חלוץ בעד הפסקת הלחימה זה בסדר גמור. דן חלוץ במסגרת עצומת אנשי חיל האוויר בעד הפסקת הלחימה זה לא בסדר.
הלאה. הטיעון שהשמיעו רבים מעמיתיי העיתונאים, שלפיו הפעם אין בעיה עם העצומות, משום שלא מדובר בקריאה לסרבנות, בעייתית משתי סיבות עיקריות. האחת, משום שכאמור זה טיעון מגוחך כשנזכרים שגם כאשר כן היה מדובר בסרבנות, אותם עיתונאים נעו בין לחיות עם זה בשלום לבין לעודד את זה.
השנייה, משום שהם אומנם לא קוראים לסרב, כמו שקראו בפעם הקודמת, אבל המעשה שלהם מזכיר את אותו אחד שבמערכה הראשונה פתח באש לכל עבר מאקדחו, ואז, במערכה השנייה, הכריז שאין לו כוונה לירות שוב, אבל חשוב לו להפשיל את החולצה כדי שכולם יראו את האקדח שנעוץ שם, בנרתיק שבחגורה, אותו אקדח שכולנו זוכרים מהסיבוב הקודם מה הוא יודע לעשות כשמרגיזים אותו.
כל העצומות הללו מבוססות על הנחת יסוד מכוערת אחת, שלפיה ממשלת ישראל החליטה להפקיר את החטופים למותם. מאיפה הגיעה הנחת היסוד המופרכת הזו? כמובן, מהתקשורת. הרי זה מה שאומרים ברדיו, בעיתונים ובטלוויזיה מבוקר עד ערב. ואני שואל, מי החזיר עד כה את רובם המכריע של החטופים – פעילת המחאה מאולפן חדשות 12?
מי שילם מחירים כבדים שלא שולמו כאן מעולם כדי להביא אותם הביתה – מארגן עצומת הטייסים שלא עלה על מטוס כבר 30 שנה? האם לא הייתה זו ממשלת ישראל המושמצת? אז מה זו ההסתה הכוזבת הזו? אתם רוצים לטעון שצריך לשלם יותר כדי להחזיר את מי שעדיין נשארו בשבי? זו טענה לגיטימית. אבל להציג את ממשלת ישראל, שהלכה לעסקאות מרחיקות לכת, כממשלה שמתנגדת לעסקאות ולא רוצה להחזיר חטופים – זה שקר.
כל סוגיית העצומות והמכתבים של השבוע איננה אלא נפיחה, שאלמלא העניין הפוליטי שהיה לתקשורת בה, לא הייתה מתקיימת כלל. אני כבר לא מדבר על עיתונאים שהפכו שוב, כמו בימי הרפורמה העליזים, ללוח מודעות. מישהו שולח להם הודעה שלפיה יש לו “472 לוחמי ויוצאי יחידות מיוחדות” וש”135 מתוכם משרתים במילואים באופן פעיל”, ודי להם בוואטסאפ הזה שנשלח אליהם כדי לפרסם אותו כפי שהוא, אפילו בלי לטרוח להוריד את ה”לפרסום”. תגידו, בדקתם שיש אנשים אמיתיים מאחורי ראשי התיבות שנשלחו אליכם? ספרתם שבאמת אותם 135 משרתים עדיין כמו שמכרו לכם? שאלתם את עצמכם איזו סיבה יש למי ששירת לפני 35 שנה בשלדג, ולא עושה מילואים כבר עשורים, לא לחתום בשמו המלא?
כמה נמוך יכול לרדת המקצוע הזה שלנו? ובכלל, מה לעזאזל הופך עצומות שעליהן חתומים כמה מאות מילואימניקים – שצה”ל עצמו מזהה ביניהם מעט מאוד כאלה שעדיין מגיעים לשירות – לדרמה תקשורתית? וכל זה עוד לפני שדיברנו על עצומת הזמרים, עצומת המורים ועצומת הכלכלנים. הרי בכל סוגיה שעל סדר היום – הרפורמה, המלחמה, החטופים, התקציב או סגירת התאגיד – החברה הישראלית מפולגת. לפעמים 50:50, לפעמים 60:40, אבל תמיד, לכל עניין שעל סדר היום, ישנה אופוזיציה לא קטנה.
במילים אחרות, אנחנו יודעים שבישראל יש הרבה מאוד אנשים שחושבים אחרת מנתניהו, מישראל כ”ץ ומבצלאל סמוטריץ’. אז העובדה שכמה מאות, ואולי מעט יותר, מתוך המיליונים האלה החליטו לחתום על מכתב, זו כותרת חדשותית? זה מלמד משהו שלא ידענו? הקואליציה הנוכחית מונה 68 חברי כנסת. זה אומר שבאופוזיציה ישנם 52. 52 זה הרבה פחות מ־68, אבל זו עדיין קבוצה שמייצגת הרבה מאוד אנשים. אז כמה מאותם הרבה מאוד אנשים כתבו מכתב – האם זה סיפור עיתונאי שיש לו הצדקה לטלטל פה את המהדורות?
העובדה ששגריר ישראל לשעבר בשוודיה חותם על עצומה של גמלאי משרד החוץ החולקים על הממשלה – למה היא חשובה? או זוכי פרס נובל עדה יונת, אברהם הרשקו ואהרון צ’חנובר, שלא היו צריכים את סוגיית החטופים כדי להצהיר שהממשלה הזו לא באה להם טוב. קודם הם חברו כדי להגיש עתירה נגד שינוי עילת הסבירות, עכשיו הם חוברים יחד כדי להפסיק את המלחמה, ועל הדרך מסבירים במכתב שפרסמו, שהם “רואים עצמם כבעלי אחריות ובעלי עמדה מוסרית חשובה ביותר להצלת חיי החטופים”.
תגידו, עם כל הכבוד למומחיות הענקית של פרופ’ יונת במחקר שתרם להבנת המבנה והתפקיד של הריבוזום, מאיפה מגיעה עזות המצח המתנשאת שגורמת לה לחשוב שיש לה “עמדה מוסרית חשובה ביותר להצלת חיי החטופים”? למה היא חושבת ש”העמדה המוסרית” שלה גבוהה משלי או משל בעל חנות הנעליים שביקרתי בה השבוע? או הרופאים הצבאיים שחתמו על מכתב שבו הם מסבירים שהם “חשים בכאב” שלהמשך הלחימה בעזה אין “תכלית ביטחונית”.
ראש המטה הכללי חושב שיש למלחמה תכלית ביטחונית חשובה, בפיקוד הדרום מסבירים שלא ניתן יהיה להחזיר את קיבוצי העוטף הביתה במצב הנוכחי של חמאס ברצועה, צה”ל תופס ומרחיב את מרחבי האבטחה, חיל האוויר מדווח על פגיעה בשורה ארוכה מאוד של מטרות, של אמצעים לייצור אמצעי לחימה, של מחסני אמל”ח, של חוליות מחבלים ושל מתחמים ששימשו את מחבלי חמאס “לתכנון ולהוצאה לפועל של מתווי טרור נגד כוחות צה״ל ואזרחי מדינת ישראל”, דובר צה”ל מפרט שורה ארוכה של סיכולים, של השמדת תוואים תת־קרקעיים ושל תשתיות, שלשיטתו “קידמו משמעותית את פירוק היכולות השלטוניות והצבאיות של חמאס”, אבל הכירורג מחר”פ 542 והאורתופדית מחר”פ 543 החליטו שאין למלחמה “תכלית ביטחונית”.
ושתבינו, זה בסדר שיביעו את דעתם בעד הפסקת המלחמה, מצידי אפילו ממניעים פציפיסטיים, אבל הקלות שבה נזרקות לחלל האוויר ערימות של קביעות, בלי שמישהו יידרש לעמוד מאחוריהן, זה באמת משהו שקשה לתאר. יש לכם דעה? – תשמיעו אותה. אבל לעובדת היותכם רופא צבאי במילואים, או שריונר בדימוס, או צנחן בגמלאות, יש רלוונטיות לצדקת עמדתכם? היא הופכת אתכם למבינים יותר? למוסריים יותר?
ועוד נקודה חשובה. אני שומע את הטענה שלפיה הטקסטים של כותבי העצומות מתיישבים היטב עם מה שחושב רוב הציבור הישראלי לפי הסקרים. וביני לביני, אין לי אמון ברוב הסקרים. למה? כי כמו שאני לא מאמין לסקר שמפרסם מטה הבחירות של הליכוד, שהוא גוף שעוסק בתעמולה ויש לו אינטרס בתוצאות הסקר שהוא מפרסם, כך אני לא מאמין לערוצי הטלוויזיה שעוסקים בתעמולה שמטרתה להביא להפסקת המלחמה, כשהם מספרים לנו שהם ערכו סקר שגילה שהציבור משוכנע שהם צודקים.
יודעים מה? אפילו אם הייתי רוצה להאמין בתוצאות הסקרים שלהם, הערך של הסקרים האלה שמגיעים לאחר קמפיין תעמולה אגרסיבי, דומה לערך שיש לבדיקת סוכר בדם שמתבצעת אחרי שהאחות במרפאה האביסה אותך בקילו קרואסונים. רוצה לומר, הסקר לא בודק את עמדות הציבור, הוא בודק את איכות הקמפיין.
אבל יש עוד נקודה חשובה אחת בהקשר הזה. בואו נניח שהסקרים נכונים ומדויקים. בואו נניח אפילו ש־70% מהציבור תומכים בעסקה, ומוכנים להשאיר את חמאס בשלטון, עם נשקו, כמה מאות מטרים מכפר עזה ומשדרות, כשהוא מוכן ומזומן לקראת 7 באוקטובר הבא. אני צופה בטלוויזיה, שומע את המגישים, הפרשנים והכתבים, ותוהה איפה ה־30% האחרים? האם יכול להיות שבערוצי הטלוויזיה והרדיו אין להם ייצוג, לבד מעמית סגל אחד או שניים? זה נראה לכם הגיוני?
הנקמה של גמלאי המוסד
לא רציתי לעסוק במהות, משום שהבעיה שלי היא לא עם מי שחושב אחרת ממני, אלא עם מי שהכניס שוב את היחידה הצבאית שלו לקלחת הפוליטית. אבל מכיוון שפטור בלא כלום אי אפשר, נעשה את זה בקצרה.
חלק נכבד מהעצומות יושבות, כאמור, על מצע רך של שקר שמפמפמת העיתונות כבר תקופה ארוכה, ולפיו המדינה מתחלקת בין אלה שהחטופים יקרים לליבם לאלה שלא אכפת להם שהחטופים ימותו, כשלצידו הטענה שהמלחמה נמשכת בגלל שיקולים פוליטיים. וזה מדהים, כי לפני שנה וחצי יצאנו למלחמה עם מטרה שאין ברורה ממנה – להשמיד את חמאס.
זה קשה, זה לוקח יותר זמן ממה שחשבנו, ועדיין, להציג את השאיפה לחיסול חמאס – שפלש לאדמתנו, ורצח, ואנס, וטבח, וחטף – כמהלך פוליטי, זה טירוף שיכול להתרחש רק במדינה שבה אין עיתונות שתאתגר אותו. ובכלל, אם חיסול חמאס הוא אינטרס של הקואליציה, האם זה אומר שלאופוזיציה יש אינטרס אחר? אני מתקשה להאמין בזה.
ולהגיד שאין לממשלה אסטרטגיה איך להחזיר את החטופים? הרי הממשלה מצהירה שוב ושוב שהאסטרטגיה שלה אומרת שרק לחץ צבאי יביא את חמאס להתגמש לקראת עסקה, ושזה בדיוק מה שהביא אותו לשתי העסקאות הקודמות. אתם חולקים על זה? לגיטימי. אבל לטעון שלממשלה אין אסטרטגיה? וכאמור, הממשלה הזו, המואשמת בכך שהחטופים לא מעניינים אותה, הביאה ארצה את רובם הגדול תוך כדי המשך המלחמה. אז לטעון שהחטופים לא מעניינים אותה? כמה רחוק יכולה להגיע השנאה?
ועוד משהו צריך להיאמר פה. ועדת שמגר – שלא בצלאל סמוטריץ’ ישב בה, אלא האלוף עמוס ירון ופרופ’ אסא כשר – המליצה על תשלום מחיר קטן מאוד על כל חטוף. הממשלה הזו בחרה אחרת. היא שילמה מחיר גבוה מאוד.
הצעת חוק של יאיר לפיד, עפר שלח ועמר בר־לב ביקשה לקבוע בשנת 2015 שבעסקאות הבאות “לא ישוחרר יותר ממחבל אחד… תמורת החזרת חטוף אחד”, וש”לא ישוחררו מחבלים חיים בתמורה לגופת חטוף”. הממשלה הזו הלכה הרבה יותר רחוק – כדי לשחרר את החטופים שלנו.
אז אפשר להתווכח על הכל, אבל במציאות שבה נתניהו שילם על החטופים מחיר גבוה בהרבה ממה שיאיר לפיד דרש שהוא ישלם, האם זה מוגזם לדרוש להפסיק עם תעמולת הכזב הזו שהעיתונות מזינה משיקוליה הפוליטיים? וזה עוד לפני שדיברנו על הנוסח העלוב של עצומת גמלאי המוסד, שלפיו “קדושת החיים קודמת לאל נקמות“. הרי הנוסח הזה מיישר קו עם ההאשמות שמאשימים אותנו כל שונאי ישראל בעולם. נקמה? זה הסיפור שלנו ברצועה? האם צריך להסביר לאנשי המוסד, שאחרי 7 באוקטובר – בלי להשמיד את חמאס, לא ניתן יהיה להמשיך לגדל ילדים בבארי ובכפר עזה? ולשמוע את כל זה מתמיר פרדו, מאפרים הלוי ומדני יתום, שערב המלחמה עודדו מילואימניקים לא להתייצב לשירות, זה לא קצת חצוף?