המתיחות הגוברת ביחסי טורקיה־ישראל בעניין סוריה “פוגעת ביציבות האזורית ובאינטרסים של באקו”, הכריז נשיא אזרבייג’ן. במפגש שנערך בבאקו ביום רביעי שעבר, הדגיש הנשיא אילהם אלייב את תפקידה החשוב של מדינתו כמתווכת בין הצדדים, ואף הביע תקווה כי גם הפעם – בדומה לסבב הפיוס הקודם שנערך ביניהן ב־2022 – אזרבייג’ן תצליח להוביל לנורמליזציה בין אנקרה וירושלים.
המגעים שמתקיימים בימים אלה בין המדינות, בין השאר על רקע ההתפתחויות בסוריה ובאזור כולו, לרבות התחממות היחסים בין רג’פ טאיפ ארדואן נשיא טורקיה, לאבו מוחמד אל־ג’ולאני, העומד בראש ממשלת דמשק, מלוּוים כאמור במתיחות גבוהה.
השתלטות טורקית על בסיסים אסטרטגיים בסוריה ועיבוי הכוח הצבאי הטורקי במרחב תדמור – תוך שיקום סוללות ההגנה האוויריות ומערך הטילים בדרום המדינה – הם איום על ביטחונה של ישראל. יתרה מכך, פגיעה בעליונותה האווירית של ישראל והגבלת חופש פעולתה בשטח סוריה הן “קו אדום” מבחינתה, המגדיל את הסבירות לעימות צבאי נגד טורקיה.
אין ספק אפוא שניהול מהלכים דיפלומטיים, במיוחד כעת נוכח הסלמת המלחמה ברצועת עזה, בתיווכה של אזרבייג’ן – מעצמת אנרגיה אזורית, שותפה אסטרטגית, צבאית ודיפלומטית הן של טורקיה והן של ישראל – הוא צעד קריטי. הקמת מנגנוני הידברות ושיתופי פעולה, תוך הגברת הסיוע מצד ממשל טראמפ וגורמים נוספים, עשויה למנוע אסקלציה שתקרין על היחסים בין המדינות ועל הדינמיקה במזרח התיכון כולו.
נוסף על כך, הצלחתם של מהלכים אלה והשלכותיהם הגיאופוליטיות צפויות לחזק את ביטחונן של ירושלים, אנקרה ובאקו, וכן את היציבות האזורית. מדובר בהידוק שותפויות ביטחוניות, כלכליות ואנרגטיות דו/רב־צדדיות, ביסוס מעמדה של אזרבייג’ן כמתווכת בינלאומית וחיזוק את השפעתה וחשיבותה האסטרטגית במרחב אירואסיה, הים הכספי ודרום הקווקז.
לא בכדי המדינה המוסלמית־שיעית הגדולה והחזקה ביותר בדרום הקווקז (תמ”ג של 75.649 מיליארד דולר ב־2024) משקיעה מאמצים עצומים בתיווך בין אנקרה וירושלים. אזרבייג’ן היא שותפה אסטרטגית של ארה”ב וידידתה הקרובה ובעלת בריתה החזקה והחשובה של ישראל במרחב זה. יחסיהן בתחומי הסחר והביטחון, האנרגיה והטכנולוגיה משגשגים מאז 1992 (למשל, היקף היצוא האזרי לישראל הגיע ל־898 מיליון דולר ב־2021, לעומת יצוא של 801.6 מיליון דולר לכל מדינות ערב), והיא גם חולקת היסטוריה משותפת וברית עמוקה עם טורקיה (היקף הסחר ביניהן הגיע ל־6.13 מיליארד דולר ב־2024).
כמו כן, אזרבייג’ן היא נתיב סחר חשוב עבור רוסיה וגורם מפתח באסטרטגיית הביטחון האזורית. כל זאת, במיוחד נוכח השילוב בין מיקומה הגיאופוליטי כגשר בין הים הכספי לים השחור ושכנותה לאיראן ולרוסיה, יחסיה המורכבים עם ארה”ב, תלותה הקריטית ביצוא נפט וגז טבעי לשווקים באירופה (הכנסותיה ממכירת נפט וגז טבעי הן 60% מהתקציב שלה) והיותה ספקית האנרגיה האסטרטגית של ישראל. היא גם מרחיבה את פעילותה האנרגטית במרחב הים התיכון (חברת הנפט והגז הלאומית של אזרבייג’ן, סוקאר – SOCAR, שמעורבת בתחום הגז גם בטורקיה, רכשה 10% ממניות מאגר תמר).
“ריאל פוליטיק” מובהק
עם זאת, וחרף קשריה ההדוקים עם אנקרה לצד העוינות הטורקית כלפי ישראל, ממשלת באקו מתמרנת בין שלל שחקנים ואינטרסים יריבים, ומקיימת מדיניות חוץ מאוזנת ויציבה עם רבות ממדינות ערב והמפרץ הפרסי. זאת, לרבות תמיכה בסוגיה הפלסטינית וברעיון “שתי המדינות” – כשהיא איננה נכנעת לתכתיביו של ארדואן.
פרט לכך שהיא המדינה היחידה בעולם המוסלמי שתומכת במקביל גם בישראל ובמאבקה נגד איראן ורשת הפרוקסים שלה, ובהם חמאס וחיזבאללה (כפי שפורסם ב־ynet בדצמבר 2023) – אזרבייג’ן, שנוקטת עמדה פרגמטית ואוטונומיה אסטרטגית משלה, ממנפת את נכסיה האסטרטגיים והמוניטין החזק שלה, תוך דבקות ב”ריאל פוליטיק” מובהק.
במילים אחרות, לא רק שקשרי הכלכלה והאנרגיה ביניהן ממשיכים להתחמם ויחסיהן האסטרטגיים בתחום הביטחוני, המדעי והחקלאי מתרחבים, אלא שישראל – למרות אמברגו הסחר הטורקי – הייתה יעד היצוא השישי בהיקפו של אזרבייג’ן. זאת, בזמן שצינור באקו־טביליסי־ג’ייהאן (BTC), שמוביל נפט ממנה לים התיכון דרך טורקיה, ממשיך לספק לה חלק ניכר מצורכי הנפט הגולמי שלה.
לראיה, ב־2024 זינק יבוא הנפט שלה מאזרבייג’ן ב־55% והגיע ל־1.173 מיליון טונות תמורת כ־713 מיליון דולר, בעוד היקף יצוא האנרגיה האזרי הכולל אליה עמד על 1.7 מיליארד דולר. כל זאת, במקביל להרחבת השקעותיה של אזרבייג’ן בטורקיה, לרבות הקמת מתקנים פטרוכימיים שם בשווי של 7 מיליארד דולר, כפי שדווח ב”גלובס”.
זאת ועוד, התבוננות מקרוב אף מראה כי היא היבואנית השנייה בגודלה של רכש ביטחוני ישראלי (פרסומים עדכניים מראים שישראל מספקת לה כ־70% מהנשק שלה, לרבות מל”טים, מכ”מים ומערכות הגנה ותקשורת מתקדמות, וכי בין 2018 ל־2022 יותר מ־9% מכלל היצוא הביטחוני הישראלי סופקו לה, כפי שפורסם ב”גלובס”).
בנוסף, אזרבייג’ן, שחולקת גבול ארוך המשתרע על פני 620 ק”מ עם איראן, היא גם אחת השותפות המרכזיות של ישראל במאבק נגד המשטר בטהרן. זאת חרף הקשרים הדמוגרפיים – באזרבייג’ן מתגוררת האוכלוסייה השיעית השנייה בגודלה בעולם אחרי איראן – והיחסים הדיפלומטיים והכלכליים בין המדינות השכנות (היקף הסחר ביניהן הגיע ל־580 מיליון דולר ב־2024), המבוססים על מורשת היסטורית, רקע תרבותי־לשוני ומוצא דתי־אתני משותף.
המתיחות הגבוהה בין אזרבייג’ן לאיראן, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בסוגיית סכסוך נגורנו־קרבאך ותמיכתה של איראן בארמניה – נסבה בעיקר סביב ישראל. כך למשל סוכל בחודש ינואר השנה ניסיון איראני לפגוע באחד מראשי הקהילה היהודית בשטחה. כל זאת בהתייחס לדינמיקה המורכבת של הגיאופוליטיקה האזורית, כולל היחסים הבילטרליים של כל אחת מהן, הן עם טורקיה והן עם רוסיה, והאינטרסים המתחרים שלהן באזור הקווקז ומרחב אירואסיה, כאמור; וכן גם על רקע שפע מקורות האנרגיה של אזרבייג’ן, המצויים בעיקר במרחב הים הכספי, ומיקומה הגיאו־אסטרטגי, שהפך אותה למרכז סחר ותעבורה חיוני המחבר בין אירופה לאסיה וכן בין רוסיה, מדינות מרכז אסיה, הקווקז והמזרח התיכון.
בראייה גיאופוליטית מערכתית רחבה, על פניו מסתמן כי ממשלת באקו, שמתמרנת בין ירושלים ואנקרה ומתמודדת בו־זמנית כאמור עם אין־ספור לחצים ואינטרסים סותרים, אינה מסוגלת למנוע את היריבות/עימות ביניהן. היא אף אינה מתיימרת לפתור סוגיות פוליטיות/אידיאולוגיות טעונות ונפיצות ביותר, דוגמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני או המלחמה ברצועת עזה. עם זאת, על רקע ההיסטוריה המשותפת, קשריה ההדוקים עם כל אחת מהן והעמקת התלות המסחרית ביניהן, שמתיישבת עם האינטרסים שלה וחתירתה לגוון את מקורותיה הכלכליים ולחזק את הביטחון האנרגטי שלה, ניכר כי מדובר בהזדמנות קריטית שאזרבייג’ן אינה יכולה לפספס.
לא זו בלבד שהיא זקוקה לביסוס קשריה האנרגטיים עם טורקיה לצד תמיכה צבאית וטכנולוגית מצד ישראל, באקו שואפת גם לחזק את קשריה עם ארה”ב תוך ביטול המגבלות שהוטלו עליה, וכן להצטרף ל”הסכמי אברהם”. יתרה מכך, נוכח החשש הגובר מפני תוכנית הגרעין האיראנית, לצד חתירתו של ממשל טראמפ להרחיב את שיתופי הפעולה בין ארה”ב ובעלות בריתה באזור כדי לבלום אותה ולהפחית את הנטל הכספי על וושינגטון, אזרבייג’ן יכולה למלא תפקיד קריטי.
כאחת המדינות שנמצאות כיום בעמדת מפתח חשובה, אשר חותרת לשפר את מעמדה בזירה הבינלאומית, היא יכולה להתאים עצמה לנסיבות הקיימות ולנהל את הבריתות הכפולות שלה עם טורקיה וישראל, תוך שמירה על איזון עדין ביניהן. היא אף מסוגלת, אם תרצה בכך, להתעלות מעל לתפקידה כיצואנית אנרגיה ולהתגלות כשחקנית גיאופוליטית מרכזית במרחב אירואסיה והקווקז, שמשפיעה על תהליכים בינלאומיים המתחוללים במזרח התיכון כולו.