“אני לא פוחדת, אני משוכנעת שלא יפגעו בי”, במילים אלה שכנעה אישה, קורבן לאלימות קשה, את בית המשפט לאפשר לה לחזור לבעלה, חרף התנגדות המשטרה וגורמי הרווחה.
לאחר שהייה של כחודשיים במעון לנשים מוכות בעקבות אירוע אלימות שהוביל להגשת כתב אישום נגד בעלה, הביעה האישה רצון עז לחזור לביתה. משטרת ישראל, ביקשה מבית המשפט להוציא צו שימנע זאת, בטענה שחייה בסכנה ממשית.
המקרה החל כאשר האישה, אשר שהתה כחודשיים במעון לנשים מוכות בעקבות אירוע אלימות קשה, הביעה את רצונה לחזור לביתה ולבעלה, למרות המלצות המשטרה והגורמים המקצועיים.
לפי הנטען בבקשת המשטרה, בעלה של האישה ושני בני משפחתו היכו אותה באופן קשה, חטפו אותה והשליכו אותה מחוסרת הכרה, שם נמצאה על ידי עוברי אורח. כנגד הבעל ובני משפחתו הוגש כתב אישום, כאשר הבעל נעצר ושני האחרים נמלטו מהמשטרה.
לטענת המשטרה, האישה מוגדרת כ”אישה בסיכון” ויש סכנה ממשית ומוחשית לחייה אם תחזור לביתה. אולם האישה עצמה הבהירה בדיון שהתקיים בבית המשפט כי היא אינה חוששת מבעלה וכי היא מעוניינת לעשות “סולחה” בסיוע מכובדי הכפר.
“אני לא פוחדת, אני משוכנעת שלא יפגעו בי ומבקשת לקחת על עצמי את האחריות לחיי”, אמרה האישה לבית המשפט. היא הוסיפה כי היא יודעת שבעלה לא יפגע בה, בין היתר משום ש”לא ירצה שבנותיו תישארנה בלי אמא”.
בית המשפט קיים שני דיונים בעניין, ובדיון השני השתתף גם מכובד מהכפר שהבהיר כי “שני הצדדים מעוניינים לשוב לשלום בית” וכי לדעתו הבעל לא יפגע באישה. בהחלטתה, קבעה השופטת נאוה גדיש כי אף שהחוק למניעת אלימות במשפחה, נועד להגן על אדם מפני בן משפחתו שנהג כלפיו באלימות, אין לבית המשפט סמכות לכפות על אדם לקבל הגנה, ובוודאי שאין לו סמכות לחייבו לשהות במקום מוגן.
“כפייה כזו מהווה משום פגיעה ממשית בחירותה של האישה, אשר זכאית לקבל החלטות על חייה באופן חופשי, וכל פגיעה או הגבלה על חירותה עומדת בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו”, כתבה השופטת בהחלטתה.
השופטת ציינה כי עמדתה זהה לעמדת שופטים אחרים שפסקו במקרים דומים, והזכירה את דברי השופטת רבקה מקייס כי “בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה, ניתן לתת צו הגנה כנגד התוקפן ולא כנגד המוגן… ואין בית המשפט יכול לחייב את המוגן לפעול בדרך כלשהי להבטחת שלומו שלו”.
למרות דחיית הבקשה, בית המשפט הבהיר למכובד הכפר כי עליו להעביר לבעל את המסר שהוא מחויב לנהוג באישה בכבוד ולדאוג שהיא תהיה מוגנת, וכי האחריות לשלומה מוטלת גם עליו.
בסיום החלטתה, שיבחה השופטת את משטרת ישראל על הדאגה לאישה ועל הגשת הבקשה מטעמים כנים של דאגה לשלומה. היא אף ציינה לחיוב את מעורבות העובדת הסוציאלית שהעניקה לאישה אוזן קשבת ויצרה עמה קשר של אמון.