המאפיין המרכזי של העידן הזה הוא הקלות שבה ניתן להסיט את הדיון, למסך את העובדות, להרעיש ולהסיח את הדעת. זה קורה לנו כל הזמן בפלטפורמות של הרשתות החברתיות – הן הפכו את תשומת הלב שלנו למרכז רווח, ובנויות על אלגוריתם שמושך אותנו להישאר באפליקציה כדי שימכרו את תשומת הלב שלנו ליותר מפרסמים. אבל התרבות הזו חדרה גם לנושאים שאמורים להיות מקצועיים, ברורים ונורמטיביים.
מאחורי כל קרקס הצעקות שראינו השבוע, למשל, עומדת שאלה. אם ללכת לפי הנרטיב שהשקיעה בו הממשלה באמצעות חבריה, דובריה, תומכיה ועורכי דינה, השאלה, לכאורה, היא אם מותר לממשלה לפטר את ראש השב״כ. בפועל, זו אינה השאלה שעומדת על הפרק. ברמה המשפטית שנבחנה השבוע בבג״ץ, השאלה היא אם בפיטוריו של ראש השב”כ התבצע הליך תקין. במילים פשוטות, השאלה היא אם הדברים במדינת ישראל צריכים להתנהל בדרך זו, או שיש כללים אחרים.
מבחינת החוק, ברור שלממשלה מותר לפטר את ראש השב״כ, בדיוק כפי שבסמכותה למנות אותו. עדיין, לפיטורים של ראש שירות ביטחון יש הליך תקין, ואי אפשר לסכם אותו ב־280 תווים או באמירה פופוליסטית בטיקטוק. השאלות, אם כן, הן מדוע לא הוצגו לראש השב״כ טענות ענייניות שנוגעות לאובדן האמון הפתאומי בו? מדוע לא ניתנה לו הזדמנות לענות על הטענות הללו? ומדוע הליך הפיטורים החפוז לא החל מיד אחרי 7 באוקטובר, שאז, לכאורה, אבד בו האמון, אלא רק שנה וחצי מאוחר יותר, בצירוף מקרים קוסמי עם חקירת “קטארגייט” שהשב״כ מעורב בה ושנוגעת ללשכת ראש הממשלה?
בניגוד לטענות שהממשלה מנסה לפמפם שוב ושוב, אף אחד לא באמת מגן על ראש השב״כ כדי לנקות אותו מאחריותו ל־7 באוקטובר. הרי כולם מסכימים על האחריות הזו, כולל ראש השב״כ עצמו, כמו גם על הצורך לסיים את הקדנציה שלו לפני זמנה. הניסיון למסגר את הוויכוח כאילו היה על שאלת האחריות לכישלון, אם כן, הוא רק הסחת דעת. זהו לא באמת הנושא.
אם לצטט ממכתבו של ראש השב״כ, הרי ש״קיימת זיקה ישירה בין יכולתו של כל ראש שירות למלא את תפקידו נאמנה, ובין קיומם של מנגנוני סיום כהונה תקינים״. למה הכוונה? פיטורים פומביים, מביישים, כוחניים ופתאומיים, שנעשים ללא הליך תקין, פוגעים לא רק בראש שב״כ ספציפי, אלא בעצמאות של שירות הביטחון הכללי. כלומר, ראש השב״כ לא ״נאחז בקרנות המזבח״ ולא ״מתנער מאחריות״, אלא מוודא שהתהליך יהיה תקין, למען מחליפו וגם למען אלה שיבואו אחריו.
הרי לא מדובר רק בראש השב״כ הנוכחי, אלא בכל ראשי השב״כ. כולם מודאגים מההליך הקיצוני ומשום כך הם התבטאו לאחרונה. הם מודעים לצורך הקריטי בעצמאות השב״כ כדי שלא יהפוך ל״משטרה חשאית״ בידיו של פוליטיקאי, שישתמש חלילה בשירות נגד מתנגדיו.
לכן חשוב כל כך להתמקד בשאלה האמיתית שעומדת על הפרק, ולא בהסחות הדעת או בשאלה הרעשנית ביותר. השאלה המשפטית אינה נוגעת לסמכות הממשלה, אלא להליך. השאלה הציבורית אינה נוגעת לחלקו של ראש השב״כ באחריות לטבח ולצורך שיתפטר, כי גם על כך אין ויכוח. היא נוגעת לדרך שבה הדברים נעשים כאן. ברעש ובמריבות מטורפות, בפומביות, בקיצוניות, בשיימינג חסר רסן שנעשה למיטב אנשי הביטחון שלנו. למען יראו וייראו, ובניגוד לכל נורמה.
בסוף, זו לא שאלה של ״מי צודק״, אלא שאלה של דרך. האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? או שאמורים להיות לנו גם דרך ארץ, גבולות וערכים?