את שמעון אלקבץ אני מכירה כבר שנים, בעיקר כמי שמילא כמעט כל תפקיד אפשרי בתקשורת האלקטרונית והכתובה. כתב דרום ועזה, מפקד גלי צה”ל, מנהל בכיר ברשות השידור (ולתקופה גם המנהל שלי), אחר כך בתאגיד השידור וכיום יו”ר המועצה הישראלית לקולנוע.
תמיד הערכתי אותו על תבונתו, מקצועיותו, כישרונותיו ונועם הליכותיו. לאישיותו האדירה והנדירה נחשפתי באמת כמו רבים אחרים רק אחרי 7 באוקטובר. בעיקר לאיזה מין אבא הוא לארבעת ילדיו, ובהם סיון, שנרצחה על ידי מחבלי חמאס בטבח בביתה בשכונת דור צעיר בכפר עזה – היא ובן זוגה נאור חסידים, זיכרונם לברכה.
מאז הוא עובד ללא לאות ובהתנדבות, ומלווה סיורים בכפר עזה שאחרי החורבן. אלקבץ מזמין את כולם לבקר בביתה של סיון על מנת לראות בעיניים ולהבין את אשר אירע בשבת הארורה ההיא.
איך אתה חווה את השבוע הזה של יום הזיכרון לחללי צה”ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות? שאלתי אותו לפני ימים אחדים. מה הם בשבילך אחרי טבח אוקטובר? שמעון השיב שכל הימים קשים עבורו, ללא קשר למועד מסוים.
שאלתי אותו על יום העצמאות, אבל בבית של בנו גיא בכפר עזה עדיין עומדת הסוכה שנבנתה לפני שמחת תורה של אוקטובר 2023. הוא שיתף שיש משפחות, כמעט שנה ושבעה חודשים אחרי, שעדיין מחפשות את שרידי גופות ילדיהן בשני אוהלים שהוקמו בכפר עזה.
אלקבץ משתגע מכך שיש ציבור שלם שלהתרשמותו לא הבין כלום, חרף טבח אוקטובר. “מי שיושב במרכז הארץ, בתל אביב, חולון, הרצליה, צריך להביא בחשבון רק דבר אחד, שאם 5,500 המפלצות הנאציות של הרייך החמאסניקי היו מסתפקים רק בלהרוג, כלומר לחסל אותנו ביריות ולהתקדם ליעד הבא, לא היה מקום אחד בארץ שהם לא היו מגיעים אליו. הם פשוט התעכבו להתעלל, לאנוס, לבתר ולצלם את עצמם עושים זאת, אחרת אף אחד לא היה עוצר אותם.
“אנחנו אומרים בפסח שבכל דור ודור אנחנו חייבים לראות את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים, ואני אומר שבכל דור ודור אנו חייבים לראות עצמנו כאילו יצאנו מכפר עזה באותה שבת. זה לא עניין של אידיאולוגיה, לא עניין של ויכוח פוליטי”, מסביר שמעון ותוהה מתי כבר נבין שאנחנו – מה שהוא מכנה – בדוגית אחת, בסירה אחת.
“תיקחו את בן כספית, את ינון מגל, תיקחו את רביב דרוקר ועמית סגל, ואם אתם לא רוצים להדיר נשים, אז תיקחו גם את שקמה ברסלר ואת טלי גוטליב. הנוח’בות ישחטו את כולם, את כל מי שנמצא על הסירה”.
בכל דור ודור
שווה להקשיב לו כשהוא מסביר שזה בכלל לא סיפור של ימין ושמאל, של מהפכה משפטית או הפיכה משטרית. “זה לא משנה, כי אם רק יוכלו, הם יחסלו את כולנו”. קצת אחרי הטבח, אומר אלקבץ, “כשדובר על כך ששוחטים אותנו כי אנחנו יהודים, היו כאלה שזעו באי־נוחות בכיסאם, והשיבו שזה משום שאנחנו ישראלים ומה קשור יהודים.
אבל הוא מתעקש. “את אנה פרנק הוציאו מפלצות הנאצים ממקום המסתור בעליית הגג. את הבת שלי, בת 23, ילדה יפה, סטודנטית למדעי המחשב, ואת בן זוגה, שלפו ממקום מסתור מתחת למיטתם ושחטו אותם. זה קרה בבית שלה בכפר עזה, ולא מתוך איזו התיישבות יהודית בעזה.
“את גופתו של עודד ליפשיץ החזירו בחלקים, ועל הארון ציירו את מפת ארץ ישראל השלמה עד הסנטימטר האחרון, כתובה בערבית. וליפשיץ היה האיש שנהג לקחת בימי שישי את האוטו הפרטי שלו ולהסיע ילדים פלסטינים מעזה לאיכילוב, ואותו הם שחטו”.
שווה שנקשיב לו כשהוא ממש מתחנן שנבין כבר שבכל דור ודור עושים לנו את מה שהוא מכנה: גזור־הדבק. אין הדבר קשור למה שאנחנו עושים או איך אנו מתנהגים כעם, אלא משום שאנחנו יהודים. כך היה בקישינב, כך בפרעות תרפ”ט, בפרהוד. כך בימי בן־גוריון, בגין, שמיר, רבין, וכך בטבח אוקטובר, כשיש לנו צבא חזק ומדינה עצמאית מתקדמת טכנולוגית.
“אבל בשבת ההיא לא הייתה מדינה ולא היה צבא”, הוא אומר. “הזעקה שלי עכשיו מופנית למנהיגים כולם. בראש ובראשונה לראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוא ראש הממשלה ב־7 באוקטובר, ולראש האופוזיציה יאיר לפיד, וגם ליאיר גולן ולאביגדור ליברמן. תורידו את חליפות השנאה ותפשטו את חליפות האגו. תתלו אותן על קולב. תתכנסו ותדברו. אני שומע את יאיר גולן, למשל, מדבר על ממשלת אחדות עתידית. למה עתידית? אירוע 7 באוקטובר לא נגמר. אנחנו עדיין בהוויה של טראומה”.
שמעון אלקבץ ראוי היה לטעמי להשיא משואה השבוע בהר הרצל. בגלל מה שעבר, לזכרה ולכבודה של בתו סיון ולזכרם ולכבודם של הנרצחים והחטופים מכפר עזה, ובזכות תרומתו לחברה הישראלית בימים שבהם יש בינינו חילוקי דעות גדולים ופערים אידיאולוגיים ופוליטיים עמוקים, וכל צד מתבצר בעמדתו (תראו רק את הקרבות האחרונים על התצהירים שהוגשו לבג”ץ).
אבל אסור לשכוח לרגע שחמאס מעולם לא ויתר ולא יוותר על רצונו לכלותנו. הם ינסו שוב ושוב, ולא יעשו סלקציה ויבדקו: סליחה, אתה הצבעת לביבי או ללפיד בקלפי? בשבילם כולנו אותו דבר, ולכן כולנו ב”אותה דוגית”.
יום אחרי חגיגות העצמאות ה־77 שלנו, הלוואי ונפנים את זה כבר.