ביוני 1980 פורסמה הצהרת ונציה – מסמך מדיני שיצר תקדים מסוכן בהתנהלות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי־פלסטיני. עשרות שנים חלפו, אך עקרונות ההצהרה בדבר “הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני” והקריאה למעורבות אירופית אקטיבית בתהליך – הפכו לבסיס מדיניות עקבי. מדיניות שלעיתים גולשת מדיפלומטיה מקובלת לגיבוי כמעט אוטומטי לצד הפלסטיני, גם על חשבון האמת והמוסר.
האיחוד האירופי, שנבנה לאחר מלחמות העולם במטרה לשמור על השלום, הופך בשנים האחרונות לגוף המקדם בפועל נרטיב אנטי־ישראלי. במקום לגשר, הוא מחריף. במקום לתווך, הוא מסית. במקום להתמודד עם הסכנות האמיתיות שבפתחו, הוא מפנה את מבטו אל חזון מדיני פלסטיני שאינו קיים במציאות.
מדינות אירופה ביקשו בעבר לבדל את התנהלותן מהמדיניות האמריקאית. בכך הן סללו את הדרך לאש”ף, העניקו לו לגיטימציה, והציבו את רעיון המדינה הפלסטינית בליבת השיח המדיני. מה שהתחיל כהצהרה כללית, הפך לעמדה מגובשת – חזון שתי מדינות, גם כאשר “מדינה פלסטינית” היא ישות טרוריסטית וישראל נלחמת על עצם קיומה.
מאז הגישה רק הקצינה. בריטניה בראש, ואחריה האיחוד האירופי, מממנים את הארגונים הפועלים נגד ישראל. בריטניה מאפשרת – עוד לפני 7 באוקטובר וגם אחריו – את פעילות האימפריה הפיננסית שחמאס הקים בממלכה הבריטית.
במקביל, נשמעות בפרלמנט האירופי קריאות להטיל חרם על ישראל, לצד נכונות חד־צדדית להכיר במדינה פלסטינית. זאת גם כאשר רוצחי חמאס שולטים בעזה, והרשות הפלסטינית של אבו מאזן ממשיכה לממן את משפחות המחבלים.
במדריד הסתיימה ביום ראשון פסגה של מדינות אירופיות וערביות שאירחה ספרד, בניסיון לקדם את פתרון שתי המדינות ולשים קץ למלחמה בעזה. המסר החריף שיצא מכיוון המארחת הוא שיש להקפיא מיידית את ההסכם בין האיחוד האירופי לישראל, המהווה את הבסיס לסחר, לשיתוף פעולה מדעי וליחסים דיפלומטיים.
כמו כן דורשת ספרד מהאיחוד להכיר במהירות האפשרית במדינה פלסטינית, וכן להטיל אמברגו נשק בינלאומי על ישראל. כל אלו – אם ישראל לא תפסיק את המלחמה בעזה באופן מיידי. העיתון הספרדי “אל־פאיס” דיווח כי ספרד מקדמת הרחבה של סנקציות אישיות נגד מתנחלים ואינה פוסלת סנקציות נגד בכירים בממשלה הישראלית.
בפסגה השתתפו נציגים מ־20 מדינות, ודנו שם בין היתר בגלגול של יוזמת שלום שהציג ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ’ס כבר בשבועות שאחרי טבח 7 באוקטובר.
סאנצ’ס נחשב לאחד הסמנים הקיצוניים של הביקורת כלפי ישראל באיחוד האירופי, וספרד הובילה כבר בסוף 2023 דרישה “לבחון מחדש” את יחסי האיחוד עם ישראל לנוכח המלחמה בעזה. היוזמה נדחתה, אך בשבועות האחרונים יוזמה זהה שמובילה הולנד צוברת תמיכה.
שר החוץ גדעון סער מקיים בימים האחרונים שיחות עם שרי חוץ אירופים כדי לנסות לסכל את היוזמה של שר החוץ ההולנדי קספר ולדקאמפ, שקרא לבחון מחדש את יחסי המסחר בין האיחוד האירופי לישראל ולבטל את ההסכם. זאת, לפי סעיף 2 בהסכם שקובע כי אפשר להקפיא אותו אם האיחוד מוצא שישראל מפירה זכויות אדם באופן חריף.
שר החוץ ההולנדי דוחף לבצע הערכה של עמידתה של ישראל בסעיף זכויות האדם, וכדי לקדם את היוזמה שלו יש צורך בקונצנזוס של כל 27 המדינות החברות באיחוד. יש לציין כי האיחוד האירופי הוא בעל קשרי המסחר המשמעותיים ביותר עם ישראל, כך שהמשך ההידרדרות ביחסים עלול להוות מכה כלכלית קשה.
חירט וילדרס, מנהיג הימין הקיצוני בהולנד ומי שזכה במרב הקולות בבחירות האחרונות, ביקר את העמדה ההולנדית, טען שהיא מהווה כניעה לתנועות זכויות אדם שלוחצות על הממשלה, וכינה את ולדקאמפ “שר חלש”.
מדובר לא רק במדיניות, אלא באקלים חברתי. גל האנטישמיות הגואה במדינות אירופה כבר אינו סמוי. בתי כנסת מותקפים, בתי ספר יהודיים מאובטחים, וחברי קהילות חיים בפחד יומיומי. אך המטריד מכל הוא האופן שבו התופעה מוסברת או מוצדקת. “ביקורת על ישראל” הפכה לשם קוד לגזענות אנטי־יהודית, וכשחיילי צה”ל פועלים בעזה – יהודים מותקפים ברחובות ברלין, פריז ולונדון.
הקו המחבר בין אנטי־ישראליות לאנטישמיות מטושטש מתמיד, ורבים בממסד האירופי אינם מנסים להבחין ביניהן. כשפלסטיני חמוש תוקף אזרח ישראלי, באירופה מתרצים זאת כ”התנגדות לכיבוש”. כשיהודי מותקף – זו “תגובה טבעית לזעם”.
להצית שנאה
במקביל למדיניות החוץ הפרו־פלסטינית, אירופה חווה שינויים חברתיים עמוקים. בעשור האחרון, וביתר שאת מאז גל ההגירה של 2015, חדירת האסלאם היא לא רק תופעה דמוגרפית – אלא גם כוח אידיאולוגי ההולך וצובר עוצמה. שכונות שלמות בצרפת, שוודיה וגרמניה הפכו ל”מובלעות תרבותיות”, שבהן החוקים המקומיים מוחלפים באלה של השריעה.
בתוך המסגדים, במוסדות החינוך ובמפלגות פוליטיות צומחת אידיאולוגיה דתית־פוליטית, הדוחה את ערכי הדמוקרטיה המערבית, את זכויות הנשים וקהילות הלהט”ב – ופועלת לדה־לגיטימציה של ישראל כ”ישות קולוניאליסטית”.
אירופה מייבאת אידיאולוגיה המבקשת לשנות אותה מבפנים, והתגובה רופסת. הפחד מלהיתפס כגזענית, הרצון לזכות בקולות המוסלמים והשיתוק התרבותי – תורמים להשתלטות הדרגתית של האסלאם הקיצוני על מדינות דמוקרטיות.
המספרים מדברים בעד עצמם. לפי דוחות ממשלתיים בצרפת ובגרמניה, שיעורי האנטישמיות בקרב צעירים מוסלמים גבוהים משמעותית מהממוצע. אלפי אזרחים מוסלמים באירופה הצטרפו לארגוני ג’יהאד. מרצים יהודים באוניברסיטאות חוששים לדבר, סטודנטים נרדפים, ותנועת BDS משתלטת על אגודות הסטודנטים.
למרות זאת, האיחוד האירופי ממשיך להפעיל לחץ מדיני רק על ישראל. על חמאס כמעט אין ביקורת. ההסתה ברשות הפלסטינית זוכה להתעלמות, וכלפי הטרור מגלים שם הבנה.
כשאירופה מקדמת חזון פלסטיני שאינו כולל אחריות, ביטחון או ויתור על טרור – היא אינה עוזרת לשלום, אלא משמרת את הסכסוך. כשמנהיגים אירופים קוראים להחרים את ישראל – הם מדליקים את אש השנאה גם ברחובותיהם. כשהם מעניקים לגיטימציה לתנועה פלסטינית שאינה מכירה בזכות קיומה של ישראל – הם נותנים רוח גבית לאסלאם האידיאולוגי שרואה במערב כולו אויב.
ישראל, בעיני חלק מהאירופים, הפכה למוקצה. השמאל הפוסט־מודרני באירופה אינו מבין, בבורותו, כיצד ישראל מעיזה לשמור על עצמה, על זהותה ועל עתידה. האיחוד האירופי, שנולד כדי למנוע חורבן נוסף ביבשת, צועד בעיוורון לעבר תסריט אפל של אנטישמיות חדשה, אובדן זהות וכניעה לאידיאולוגיה המסכנת אותו יותר מכל איום חיצוני.
הצהרת ונציה אולי הייתה ניסיון לקידום שלום, אך ברבות השנים הפכה לדגל של עיוורון פוליטי ומוסרי. כל עוד מדינות אירופה עסוקות בהוקעת ישראל במקום בהגנה עליה, הן משחקות לידיהם של קיצוני האסלאם – המאיימים גם על עתידן ועל עצם קיומן.
הכותב הוא מנכ”ל רדיוס 100FM, קונסול כללי כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית, ולשעבר כתב של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC