באחר הצהריים קייצי בתל־אביב, חזר הריח של דפי נייר מודפסים אל מרכז הבמה. פארק שרונה התמלא באלפי מבקרים, ילדים עם עיניים נוצצות מול ספרי הרפתקאות, נערות עם חיוך של פנטזיה במתחם הרומנטיקה, הורים סוחבים שקיות מתפקעות — ומבוגרים שהולכים לאט, אבל לא מוותרים על אף דוכן. לרגע אחד, רגע נדיר, תל אביב נראית כמו מדינה אחרת. מדינה שבה אנשים עדיין קוראים – שבוע הספר העברי חזר, ולרגע נדמה שהמסכים נסוגו לאחור.
פעם קראו לזה הרומן הרומנטי, האבות צחקו מזה והאמהות והנערות המתבגרות קראו בשקיקה, היום יש לספרים רומנטים מתחם משלהם. “אני יודעת שזה קיטשי,” צחקה נועה, בת 17 מרמת גן, כשעמדה מול דוכן של הוצאת ‘סקרלט’. “אבל כשאני קוראת ספר רומנטי טוב, אני שוכחת מהחדשות, מהדייטים הכושלים ומהאפליקציות. זה כמו חיבוק לנשמה”. לצידה, דניאל, בת 18, לוחצת על ספר עטוף ורוד עם גבר חטוב על הכריכה: “כן, כן, אני פה בשביל כל ספרי הרומנטיקה. תצחקי, אבל אלה הספרים היחידים שגורמים לי לדפדף ולא לגלול”.
אבל לא רק רומנטיקה נצצה באורות הדוכנים. ליד ספרי הילדים, התקבצו עשרות הורים עם עגלות, מנשאים וילדים פעורי עיניים. “זה הספר הראשון שהוא בחר בעצמו,” סיפרה רותם, אמא לתום בן השלוש, כשהוא מחבק את ‘בייגלה’ כאילו מדובר בכלב תחש אמיתי. “היום יותר מתמיד חשוב לנו להראות להם שיש עולם מעבר ליוטיוב”. עומר, אבא לשניים, עצר מול ספרי ד”ר סוס ואמר: “קראתי את זה בגילם, ועכשיו אני מעביר את זה הלאה. יש בזה משהו כמעט טקסי”.
ולא הרחק מהם, דווקא במתחם של ספרי העיון ההיסטוריים, ישבו על ספסל שני קשישים עם שקיות. “אני בא לפה כל שנה, ולא בגלל ההנחות,” אמר יצחק, בן 74, כשהוא עובר בין ‘מאיר שלו’ ל’עמוס עוז’. “זה הזיכרון שלי מישראל של פעם. אז החגיגה היתה בכיכר רבין לא הכל היה פה רעש וצעקות. היו מילים, היו סיפורים”. חברו שמעון, בן 81, חייך ואמר: “ואת יודעת מה הכי יפה? לראות שגם הצעירים עדיין באים. אולי עוד לא איבדנו הכל”.
גם האקטואליה תפסה פה מקום, בין דוכני ‘תשמעו סיפור ממילואימניק’, ל’למי קראתם בוגד’ — של תא”ל אסף אגמון. כמובן גם את החטופים לא שוכחים כאשר יש דוכן עם ‘חייבים לשים סוף לסיפור הזה’ – הרומן הישראלי של התקופה הנוכחית כבר לא מסתפק בפרוזה. הוא בועט, זועק, וגם מתחבק.
שבוע הספר, עם למעלה מ־120 הוצאות לאור, הוא אולי אחד המקומות האחרונים שבהם הישראלים עומדים אחד ליד השני — לא מול מסך, אלא מול דף. “אם תבואי מוקדם או מאוחר, תוכלי להימנע מההמולה”, הציעה לי המוכרת בדוכן של ‘אדל הוצאה לאור’. “אבל בינינו, יש משהו מרגש בללכת לאיבוד בין כל הקוראים האלה”.
המהפכה הדיגיטלית הפכה את הספר לאויב שקט. אבל בשבוע הזה, למשך עשרה ימים, אויב שקט מנצח את הטיקטוק. ביום הראשון של שבוע הספר, כשאוויר הערב מתחיל והספרים שוב מוצאים את מקומם בידיים של אנשים ולא רק על מדפי מחסן, קל להאמין שעוד לא אמרנו את המילה האחרונה. אז אולי אין באמת קונצנזוס בישראל של 2025, אבל לפחות סביב הספרים — יש רגע אחד בשנה שבו כולנו, מגיל שלוש ועד שמונים, מסכימים: לספר טוב אין תחליף.