מלחמת עזה נמשכת לא כי היא חייבת להימשך, אלא כי היא משרתת את ההישרדות הפוליטית של בנימין נתניהו. שותפיו הקואליציוניים מהימין הקיצוני – שבנו את הקריירות שלהם על מקסימליזם משיחי – אינם מעוניינים בהצלת החטופים או בהחלפת חמאס בממשל פלסטיני מתון ברצועה. הם רוצים מלחמה וכיבוש, ונתניהו בחר ללכת אחריהם. הסערה סביב מינוי ראש שב”כ “משיחי” היא חלק מכך.
בעיצומם של אבדות רבות, אסון הומניטרי, בידוד בינלאומי ורִיק אסטרטגי, לישראל אין תוכנית או מצפן מוסרי. חמאס הוא ארגון מרושע, אך ישראל אחראית לכך שאין לו אלטרנטיבה – וההנהגה הנוכחית עושה הכל כדי לנרמל את הנרטיב האבסורדי שאין חפים מפשע בעזה. זה מביא לנזק כלכלי ושחיקה חברתית – וגם לדבר שעשוי להשפיע מעט על חלק מהבייס: זו חרפה לעם היהודי. וזה ייגמר רע לביבי.
אבל נתניהו, למרות הציניות וחוסר המוסר שלו, עדיין יכול לשנות את כיוון המלחמה ואת מורשתו. זה ידרוש החלטה להפסיק להיות שבוי של הקואליציה שלו ולהתחיל לנהוג כראש ממשלת כל אזרחי ישראל, וכאדם הגון. למרות הטרגדיה שהתחוללה מאז שחמאס פלש לישראל ורצח 1,200 בני אדם ב־7 באוקטובר, נוצרה הזדמנות להסדרה שתשלים כמעט את התהליך שהחל בהסכם השלום עם מצרים ב־1979.
המהלך מתחיל בהפסקת אש שמביאה את רוב העולם הערבי לפרויקט משותף עם ישראל של פירוק החמאס מנשקו והחלפתו ברשות הפלסטינית מחודשת ומגובה בכוחות מהאזור. אם ישראל תשחק נכון את קלפיה, היא תוכל להרחיב משמעותית את מעגל השלום בד בבד.
חמאס נחלש אך לא הוכרע והוא לא ייכנע מרצון. אך תחת לחץ מתואם של ערב הסעודית, מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וקטר, הוא עשוי להיכנע. לציבור הפלסטיני תוצג ברירה פשוטה: סיום המלחמה או המשך הלחימה – והם יבחרו בראשונה, אם היא תבוא עם אופק כלכלי ודיפלומטי משמעותי.
מה שהמדינות הערביות ידרשו בתמורה להזזת החמאס הוא התחייבות ישראלית אמינה לחידוש התהליך המדיני – כזה שמטרתו היא הקמת מדינה פלסטינית מפורזת. לשם כך תצטרך ישראל לוותר על פנטזיות של סיפוח וגירוש, ולחזור להבטחתה המכוננת: מדינה יהודית ודמוקרטית, שאינה שולטת במיליוני פלסטינים נטולי זכויות.
התגמולים הפוטנציאליים חורגים מעבר לזירה הפלסטינית. בין היתר בגלל הישגי ישראל במלחמה – כמו הפגיעה הקשה בחיזבאללה בלבנון והחלשת איראן, הפטרונית של חמאס ומיליציות נוספות. ובמידה מסוימת – יש להודות – גם בגלל האכזריות של ישראל, שהביאה למותם של כ־50,000 עזתים, מחבלים ואזרחים, מה שיצר תחושת דחיפות אזורית.
נורמליזציה עם ערב הסעודית תהפוך לאפשרית, כהרחבה להסכמי אברהם מ־2020. מדינות ערביות נוספות עשויות להצטרף. גם סוריה, תחת הנהגה פוסט-מלחמתית שתתמקד בהישרדות ולא באידיאולוגיה, עשויה להשתתף. בשונה מהעבר, ייתכן שלא יהיה צורך להחזיר את הגולן – משום שההנהגה הסורית החדשה, שמקורה אסלאמיסטי, פחות אובססיבית לגבי טריטוריה מהמשטר הבעלת’י הלאומני של משפחת אסד.
עם העבר הקשור באל-קאעדה, ההנהגה החדשה נואשת ללגיטימציה בינלאומית – ועשויה “לקנות” אותה על ידי שיתוף פעולה עם ישראל.
גם הסכם עם לבנון אינו דמיוני, בזכות אינטרסים משותפים ביציבות, ובהינתן היחלשות חיזבאללה – אם הקהילה הבינלאומית תסייע לממשלה החדשה בלבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו, כפי שהתחייבה לעשות. עם רצת מזל, גם עיראק עשויה לשתף פעולה, במסגרת הסכם גרעיני אמריקאי עם איראן. דרושה דיפלומטיה חכמה והבנת כלים שלובים – לא גסות רוח קלגסית.
“אם ישראל תחליט לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון – כולל כיבוד מלא של שלמותה הטריטוריאלית – נוכל להיות בפתחה של תקופה יציבה לאורך הגבולות ושינוי אזורי מהותי”, אמר רמי מורטדה, שגריר לבנון בבריטניה, שהיה עמי בפאנל לאחרונה בכנס של ארגון נשיאים צעירים. “הדבר נכון גם לאזור כולו – קיימים תהליכים חיוביים, ויש ניצוצות של תקווה”.
נתניהו היה ללא ספק מנהיג מזיק. אך ההיסטוריה מלאה בדמויות ששינו כיוון באופן דרמטי, ובכך שינו לא רק את עתיד מדינתם אלא גם את מקומם בהיסטוריה. ריצ’רד ניקסון, נץ של המלחמה הקרה, ביקר בסין. הוא עשה זאת לא ממניעים רגשיים אלא מתוך שיקול אסטרטגי – ובכך שינה את מפת העולם. כאנטי-קומוניסט מושבע, ניקסון דווקא היה האדם המתאים “למכור” את השלום.
בדרום אפריקה, מעטים ציפו שפ”ו דה קלרק, הנשיא האחרון של עידן האפרטהייד, ידהים את העולם וישחרר את נלסון מנדלה, יכשיר את הקונגרס הלאומי האפריקאי ויסלול את הדרך לדמוקרטיה רב-גזעית. החלטתו לפרק את המערכת שתמכה בשלטון המיעוט הלבן הייתה מהלך של מנהיג נוקשה שבחר ללכת בדרך הצדק והשלום. אפילו מיכאיל גורבצ’וב, בן לאצולה הסובייטית, פנה לגלסנוסט ופרסטרויקה – מה שאמנם לא הציל את ברה”מ אך זיכה אותו במורשת של מי שבחר באנושיות על פני דיכוי.
גם במזרח התיכון ראינו מהפכים כאלה: אנואר סאדאת, לשעבר לוחם למען הפאן־ערביות, היה הראשון שחתם על שלום עם ישראל. יצחק רבין, רמטכ”ל מלחמת ששת הימים, עשה שלום עם יאסר ערפאת. שניהם שילמו על כך בחייהם – אך הובילו קפיצת מדרגה היסטורית.
אף אחד מהם לא היה קדוש, אבל זיהה את הרגע שבו הנרטיב הישן איבד תוקף – וניצל את ההזדמנות לכתוב סיפור חדש. גם נתניהו ניצב מול הזדמנות כזו.
המהלך הזה נראה מסוכן פוליטית – כי הוא יאבד קואליציית הקיצונים – אך הוא דווקא הדרך הסבירה להישרדות ארוכת טווח. האופוזיציה, על אף פיצולה, תתמוך כמעט בוודאות במהלך נועז לדיפלומטיה. קונצנזוס של אחדות לאומית עשוי להיווצר, ולתת לנתניהו תקופת חסד של 8–12 חודשים כדי ליישם אסטרטגיית אחרי־המלחמה, לפני בחירות שחייבות להתקיים עד סוף 2026. הציבור, מותש ומחפש כיוון, יקבל בשמחה תפנית מדינית.
ולבסוף – ענייניו המשפטיים. מנהיג שיביא לסיום המלחמה, יפתח את הדלת לשלום ויאחד את האומה – יוכל לנהל מו”מ להסדר טיעון סביר במשפט השוחד שלו. יותר מכך – הוא עשוי למצוא נחיתה רכה בדמות הנשיאות הישראלית – תפקיד טקסי אך יוקרתי, ללא סיכון פוליטי. זה יכול להיות סיום הולם לקריירה שהחלה באמביציה, גלשה לרעילות וחשדות לפשעי מלחמה – אך עשויה להסתיים בגאולה.
כרגע, הממשלה על טייס אוטומטי, בדרכה לאסון. עזה הופכת למלחמת נצח. החטופים בסכנת חיים נוראית. חיילים נהרגים. האהדה הבינלאומית נעלמה. הקשיים המשפטיים הבינלאומיים הם רק קצה הקרחון של ניכור דיפלומטי ודורי הולך וגדל.
נתניהו, על כל פגמיו, מבין נרטיבים. זו ההזדמנות האחרונה שלו: להסכים לסיום המלחמה במסגרת נרטיב חדש, שיהיה לו גיבוי אזורי ובינלאומי. גם הנשיא דונלד טראמפ, שהוא לצערנו המצפן של נתניהו, יתמוך – מלחמות נצח הן עניין ללוזרים בעיניו. זמן לעסקת האלף.