אני בוהה בקישור ששלחו לי בוואטסאפ צ’אט GPT אבל אחד באמת משוכלל, כאילו רק חסר היה להגיד לי “הי, הגעת לעתיד”. “תשאלי אותו הכל!”, כותבת לי חברה בהתלהבות, “ואם זה עוזר לך, את יכולה לשלם כמה שקלים ולשוחח איתו בקול, כאילו את מדברת עם בן אדם אמיתי”. “למה שלא פשוט אשאל חבר אמיתי אם אני צריכה משהו?”, אני מקשה. “מה, עכשיו לנסח הקדמה, להסביר מה את רוצה, ואז הוא ישאל למה ואת תעני… פה זה בלי הקדמות, בלי small talk”. ושם זה הכה בי – אנחנו חיים בעידן שבו אפילו לחפירות של חברים אין לנו סבלנות. תן לי בוט, תן לי תשובה, ויאללה ביי.
הקישור הזה שוכב אצלי בקבוצה הפרטית שיש לי עם עצמי בוואטסאפ, שם אני מכניסה את כל הרעיונות שיש לי לטקסטים, משפטים שאני רוצה לזכור, דברים שאני צריכה לקנות וקישורים לדברים שאני רוצה לקרוא אבל לא ממש מגיעה אליהם.
איכשהו אתמול, בין המתנה אחת לשנייה, נכנסתי לקבוצה הפרטית שלי כדי להעביר את הזמן, ונתקלתי בשורת הכתובת של מי שבישרו לי שעשוי להיות היועץ הכי קרוב שלי. “מה שלומך?”, שאלתי את הצ’אט מתוך נימוס והרגל אנושי, רגע לפני שביקשתי ממנו המלצות לסופ”ש.
הוא ענה לי “טוב, תודה”, והוסיף שהוא מקווה שגם אני בסדר. אחר כך התייעצתי איתו לגבי מתנות ליום ההולדת הקרב ובא של האחיין הקטן והחמוד שלי. מה הוא אוהב? הוא שאל, ואני עניתי, וכך מצאתי את עצמי במשך חצי שעה של המתנה מדברת עם רובוט ממוחשב עתיר חוכמה מלאכותית, במקום עם בן אנוש חי ונושם.
אני לא רוצה להיות מהבומרים האלה שחושבים שבינה מלאכותית היא הבסיס לכל הרעות החולות בעולם, אני אפילו חושבת שבמקרים מסוימים היא יכולה לקצר תהליכים, לסייע לאנשים להתייעל בעבודה, ללמוד שפות והיא אפילו משמשת מאגר מידע לא רע. ובכל זאת, כשחברה סיפרה לי שאחרי שנפרדה מבן זוגה היא שוחחה עם הצ’אט, שאותו היא מכנה “צ’אטי” הלא הוא chatgpt, במטרה לקבל ייעוץ זוגי, התחלתי לחשוד. “אני שואלת שאלה והוא עונה, בלי לגמגם. כי הוא חברה טובה שרואה את האמת ולא חוששת לפגוע בי”, היא מסבירה לי את הלוגיקה מאחורי הרעיון. ואז אני מבינה כמה מהר אפשר להתרגל לשיחה שבה אין צורך להכיל שום דבר מלבד עצמך, אין סיכוי להיפגע.
מכיוון שקצב ההתרחשויות כאן מכניס אותנו ללופ חיים בקצב מסחרר, אני לא חושבת שיש מישהו שעצר רגע והפנים איזו מהפכה בלתי נתפסת עברנו בעשר השנים וקצת האחרונות מבחינה טכנולוגית. זה קרה מהר, אבל לא בבום מוחלט. לאט־לאט ההרגלים החדשים נטמעו בנו, עד שלא יכולנו לחזור אחורה.
עם כמה אנשים אתם באמת מדברים בטלפון? בגדול, הפסקנו להתקשר אחד לשני, אפילו עם סבא שלי עוד הספקתי לדבר בהודעות. אחר כך התחילו ההודעות הקוליות, שזה כאילו טלפון אבל לא מחייב את הצד השני להיות נוכח בזמן אמת בשיחה. התגובות הפכו לאימוג’י, ואני מודה שאם מישהו מחייג אליי היום אני אפילו קצת נבהלת. כאילו משהו בתוכי איבד את מיומנות השיחה. הסתגרנו בתוך עצמנו. אתמול מישהו צלצל אצלנו באינטרקום, ושנינו הבטנו זה על זו ותהינו אם כדאי לענות. כי מי מגיע היום בלי לתאם?
אנחנו נרתעים משיחות אבל מתוקף הדנ”א האנושי שלנו אנחנו עדיין צריכים לדבר ולתקשר עם הזולת. ואז, בתוך הריק הגדול הזה, נכנס “צ’אטי”. תמיד זמין, סבלני, קשוב ולא דורשני. ואותי, אני מודה, זה מפחיד. בעיקר כי יש משהו מטריד בפשטות שבה הוא משיב, יש טקסט זורם ומדויק שמוחק את חוסר הוודאות האנושי הבסיסי שיש בקיום שלנו, זה שכל כך קשה לנו לשהות בתוכו. לכאורה כמובן, הכל לכאורה.
ייתכן שזו אבולוציה טבעית למה שקרה בשנים האחרונות עם הרשתות החברתיות. מצד אחד אף אחד לא לבד יותר, מנגד זו כבר לא באמת שיחה אמיתית, יותר כמו הדמיה של קשר, קצת כמו מערכת יחסים וירטואלית עם אדם זר ברשת. משהו שנראה כמו חיבור, אבל בעצם לא באמת קיים. ובניגוד לרשתות חברתיות, ששם אינטראקציות וירטואליות יכולות להתפוצץ, כאן התקשורת סטרילית, נקייה מפצעים וממבוכה. זה נותן תחושה שזה קרוב, אבל לא באמת נוגע.
אפשר לומר שזה עצוב, או שפשוט אפשר לראות את זה כחלק מהתפתחות העולם שלנו, שבו הכל הופך נגיש לכולם. אנחנו מזמינים אוכל עם בוט, מונית כבר מזמן לא עוצרים ברחוב, ויש אפילו אפליקציה שמזכירה לנו לשתות מים. ועכשיו יש גם אחת שאפשר רק לדבר איתה.