במדינה מתוקנת, שמנהיגיה הישרים מכבדים את אזרחיהם ואף את עצמם, לא הייתה מתקיימת במשפחת ההנהגה חתונה רבת־משתתפים, ראוותנית ומנקרת עיניים, בזמן שבר לאומי, מערכה קטלנית וגוויעה של אזרחים וחיילים בשבי האויב. אלא שהמדינה שכולנו חיים בה אינה כזו, ומנהיגיה בוודאי אינם כאלה. הגיוני, מוסרי ואף טבעי להתקומם על כך, גם אם לא להשתומם על כך, ולגיטימי, כמובן, למחות על כך.
כל זה נכון במישור העקרוני. מעשית, חתונתם הקרבה של אבנר נתניהו (“אברהם” בפי אביו, בנאומו התמוה בחידון התנ”ך העולמי) ושל בת זוגו, עמית ירדני, היא פחות או יותר הבעיה האחרונה של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית בימים אלה. כשמלחמת חורבן חסרת סיום וחסרת תכלית ניטשת בעזה, מפילה חללים בצה”ל, הורגת באוכלוסייה אזרחית ומקרבת את קיצם של החטופים.
כשממשלה הבורחת מאחריותה בכל תחומי החיים והמתים ממשיכה בדרכה השיטתית אל הפיכה משפטית, משטרית ואנטי־דמוקרטית מהותית. כשיותר משנה וחצי לאחר האסון הנורא מכולם לא מוקמת כאן ועדת חקירה ממלכתית ולא נערכות בחירות – שיבוש חתונת הגסים והמנותקים הוא קשקוש מיותר, שמסיט את תשומת הלב מהעיקר.
מעבר לכך שגיבורי הערב, החתן והכלה, אינם אשמים. מעבר לעובדה שמדינת ישראל – צורם, אך בלתי נמנע – חזרה לחגוג בחתונות, בהופעות ובמסיבות. מעבר להבנה שאם בעלי השמחה ירצו, החתונה תתקיים בכל מקרה והמשטרה “תנקה” את השטח, בדרך חוקית או בדרך ברוטלית. מעל ומעבר לאלה נשאלת השאלה הקיומית הבאה: רבאק, בשביל מה?
כל מי שלא רק מזדהה עם המחאה נגד ממשלת נתניהו והכהניסטים, אלא משתתף בה זה שנתיים וחצי, רואה בבירור את התעייפותה המובנת, את הקושי הגובר להוציא המונים לרחובות, שבוע־שבוע ולפעמים יותר. כיוון שממשלתנו המפנקת מתכננת לנו עוד ועוד ממנעמיה, והראש והלב נחרדים מהמחשבה, עד מתי ועד לאן, אין מנוס מלמקד את הפעילות ולרכז את המאמץ. מלבחור את המלחמות.
המלחמה שמתנגדי השלטון צריכים לצאת נגדה אינה מתנהלת לצלילי הדי.ג’יי ולמטעמי השף בחוות רונית. היא משתוללת בעזה, בגדה, בבית המשפט ובשירות הציבורי. היא עולה לכולנו הרבה יותר ממחיר המנה לאורחים. היא עולה בדמים, ובהרס אזורי מגורים ויחסים מדיניים ועתיד לאומי. היא עולה בהתמוטטות כלכלית ובקריסות נפשיות ומשפחתיות. היא עולה לנו בכל כך הרבה דברים. ואנחנו רק שוקעים.
לכן, אטומה ומקוממת ככל שתהיה, חתונתניהו אינה האירוע המרכזי שלפנינו. ערב השיבוש שלה יכול להיות, ברוחה היצירתית של המחאה, מזכך ומקורי, וגם יופי של אצבע בעין, שמגיעה לה. קצת ילדותי, אז מה. ובאותו זמן, כשכו־לם יעסקו בנושא השיבוש, יהיה מי שינצל זאת להרחבת מסע ההרס בעוד צעד קטן, אולי גדול, אולי אפילו שניים. והמחאה הצודקת תחולל שלא ברצונה ושלא בטובתה ספין עצמי מפואר.