ביום חמישי האחרון ציינה מדינת ישראל 58 שנים למלחמת ששת הימים, המלחמה ההרואית ביותר בתולדות העם היהודי, מלחמה שבעצם הייתה מכה מקדימה לצבאות מצרים, סוריה, ירדן ועיראק. המלחמה נפתחה ב”מבצע מוקד” של חיל האוויר, שבמהלכו הושמדו בשעתיים רוב חילות האוויר של האויב.
צה”ל התייצב למלחמה עם כ־250 אלף חיילים, רובם המוחלט אנשי מילואים, כ־200 מטוסי קרב וכ־800 טנקים, כשמנגד התייצבו צבאות האויב עם כ־550 אלף חיילים, כ־960 מטוסי קרב וכ־2,500 טנקים. במהלך ששת ימי המלחמה ישראל כבשה את רצועת עזה עם חצי האי סיני, את הגדה המערבית של הירדן ואת רמת הגולן – שטחים שגודלם פי שלושה מגודלה של המדינה ערב המלחמה. מספר הנופלים של צה”ל במלחמה היה 779 ומספר הפצועים היה כ־2,500.
תשעה ימים בלבד לאחר הניצחון המוחלט והמרשים של צה”ל התכנסה ממשלת ישראל לתת ביטוי מדיני משמעותי לניצחון הצבאי. בסוף אותה ישיבה, הממשלה הצהירה על נכונות להחזיר את מרבית השטחים שנכבשו ממצרים וסוריה, תמורת שלום, הצעה שנדחתה על הסף.
כיום עולה שאלה מתבקשת, כיצד צה”ל, צבא קטן של מדינה קטנה, ענייה ומוקפת במיליוני אויבים, תחת חרם ערבי מכביד, הצליח בשישה ימים להביס את כל הצבאות הגדולים והמצוידים, ולהביא את ישראל בן לילה למעמד של מעצמה אזורית? זאת, כשהיום, מדינת ישראל המבוססת, בעלת המעמד הבינלאומי, עם צבא מהטובים והמתקדמים בעולם, אינה מצליחה לאחר יותר מ־600 ימי לחימה להכריע ארגון טרור, שרובו כבר הושמד, ולהשיג את מטרות המלחמה שהציבה לעצמה?
את התשובה ניתן למצוא לפני הכל בהנהגה. מנהיגי שנות ה־60, כקודמיהם, שימשו דוגמה לעם, כשהוכיחו בהתנהלותם, בצניעותם ובמסירותם שהמדינה קודמת בעיניהם לכל. מנחם בגין, מנהיג תנועת החרות, שניהל לאורך שנים מאבק חריף וגלוי בשלטון מפא”י, הניח ערב המלחמה בצד את כל המחלוקות והצטרף לממשלה בראשות לוי אשכול. ההבדל ניכר גם בצה”ל – זה של מלחמת ששת הימים התאפיין תמיד באחריות וברצינות שבהן התייחס לכל נושא ביטחוני. לא התגלו אז תופעות של חוסר התייחסות, זלזול והתנשאות, כפי שנתקלנו בהן ערב 7 באוקטובר – תופעות שלמעשה מחלחלות לצה”ל מימי מלחמת יום הכיפורים.
כל מה שעבר על צה”ל ועל המדינה במשך השנים, ובעיקר ההצלחות הגדולות, יצר כאן במובנים רבים “עם” שונה מזה שהיה בשנותיה הראשונות של המדינה, כשהסולידריות והערבות ההדדית אפיינו אותו. כיום, זהו עם שאת הנהגתו מניעים הכבוד, הכסף והכוח. הכוחות האלה מניעים למעשה את המדינה, והם שהובילו אותה למקום שבו היא נמצאת עכשיו.