אפשר להיות מודאג ופסימי – ואז יבואו אליך בטענות כי אינך רואה את הטוב או את הנס. אפשר להיות אופטימי – ואז יאמרו כי אינך מעריך נכונה את חומרת המצב.
אז בשבועות הקרובים אנו נהיה ריאליים, נביט אל המציאות, אולם נהיה פרקטיים ונציע לצאת מהרחובות, להיכנס לבתים, ולהזמין כמה שיותר חברי כנסת לחוגי בית של 40 דקות שלמות, כי מה שלא ניתן להסביר ב-40 דקות, לא כדאי לנסות. ואנחנו נתאמן בלהקשיב גם לאנשים שאיננו חולקים עימם את אותה השקפת עולם.
כן, תזמינו חבר כנסת שהרים את ידו למען חוק הדיינים בבתי הדין ותשאלו אותו למה זה בסדר “לסדר” עבודות למקורבים, ואם הוא יודע כמה מועמדים לא התקבלו למשרה אף שהיו ראויים מאוד. תכבדו אותו בכוס משקה קל, שתהיה כנראה חד-פעמית, ובהקשבה מלאה – ולא תמיד זה יהיה קל.
תזמינו את החברים והשכנים, נסו להקשיב ולהשתתף ללא דעה מוקדמת, נטיית לב או השקפת עולם. רק נסו להכיר את מי שעומד מאחוריה. אחר כך תזמינו חברת כנסת שהרימה יד בעד קיצוץ בתקציבי הרווחה לקהילות הלהט”ב, אותן קהילות שמודרו לאחרונה מניירות המשרד לשוויון חברתי.
השתתפות פוליטית היא החמצן המופק ממכונת הלב-ריאה ששמה דמוקרטיה. אי אפשר רק לנשום את החמצן, צריך גם לעבוד למענו. אחרת אל תתפלאו שצחנה ומחנק מפריעים לנו לנשום ומעקרים את החשק לשאוף. השתתפות פוליטית איננה רק הפגנות ברחוב, צעדות ומחסומים – אלו נועדו להשיג את תשומת הלב לשינוי סדר היום הציבורי, או רק הסדר. אולם מחזות הפגנה הרואיים לא יוכלו להסתכם בהשקטת המצפון במשך שעתיים במוצאי שבת. בבחינת לבוא, להזדהות, לחזק, להקשיב – וללכת אחרי כן לקפה עם חברים ולהמשיך הלאה כרגיל.
מבצע “חוגי בית” הוא פעילות ממוקדת שתעורר באופן מאתגר את כלל המפלגות. הוא הזדמנות להזמין להשמיע, להדהד ברשתות ובחוג החברים הקרוב. זהו שיעור האזרחות העממי, הגדול והחשוב שנוכל לתת לעצמנו ולדור הצעיר – והוא אצלנו בבית. הם יבואו אלינו.
תארו לכם מה יקרה כשייוודע כי במוצאי שבת בחודש הבא יתקיימו 500 חוגי בית. לא זיכרון בסלון, אלא עתיד העם היושב בציון. ובחודש אחרי כן יהיו אלף. ובסקרים יתארו איך העם מתעורר ומדרג את נבחרי הציבור שלו, איך פתאום מפלגות מחדדות מצעים, וחברי כנסת לא מוכרים פורצים מאלמוניותם אל סלוניהם של האנשים המזמינים אותם, שלמרבה הפלא אף מקשיבים למה שיש להם לומר, ובסיום כולם מצטלמים לתמונה משותפת.
זה יטריל את המערכת במובן החיובי של המילה, ויראה לנו, כמו לעולם כולו, כי העם הזה אינו רדום אלא מתעורר. עם שהוא חברה מגוונת ושנמצא במלחמה ארוכה, מקדיש שעה בשבוע כדי לשמוע מישהו, להכיר משהו ולדעת.
כל חברי הכנסת, ואולי גם השרים, יתחילו להתגאות ולהתחרות ביניהם בשאלה מי הוזמן ליותר סלונים, מי מוביל במבצע ומי מחזיק שיא מעברים בערב. כמו מוהל שרץ להספיק את המצווה, גם הם יצטרכו לרוץ, ולא אחרי לייקים. פתאום נדע מי זה חבר הכנסת אושר שקלים מהליכוד, כמה חרוץ חבר הכנסת יבגני סובה מישראל ביתנו, ועד כמה אנחנו לא מכירים את חברי הכנסת הערבים. כן, אלו שמייצגים חלק גדול מהאוכלוסייה שמחזיקה לכולנו את מערך בתי החולים והמשטרה, את הרוקחות ושירות בתי הסוהר.
ואחרי הסלון, סעו אליהם. תגלו שאפשר לחשוב יחד גם אם לא מסכימים, שלא כל מי שדובר ערבית רוצה לחסל אותך, ושמרבית האנשים רוצים דברים דומים, מוכנים להילחם עליהם, ותתפלאו – גם להתפשר למענם.
קומו ועשו מעשה
מנהיגות איננה עשיית הדבר הפופולרי שמשתלם פוליטית. וכאן הקונפליקט הוא: האם ללכת על טובת המדינה, שהיא כלל האזרחים, גם אלו שלא יבחרו בי – או ללכת על טובתם של אלו שבטוח יבחרו?
את הפוליטיקה לא ניתן לשנות אולי, אבל את הפוליטיקאים חייבים – וזה אפשרי. כדאי לראות מי מחברי הכנסת יודע לעמוד מול קהל קטן בסלון מקומי, מי בקיאה בנתונים, ולמי יש חוקים שמשפיעים לטובה על כולנו. מה הם חושבים על כמה מסוגיות הליבה שיועברו אליהם בהגינות לפני האירוע.
ואז נוכל לקרוא קצת פחות חדשות ברשת, ואף למעט בצפייה במהדורות שידורים מיוחדות, אף ששום דבר מיוחד לא קרה באמת. ריאל פוליטיק במובן הפשוט יכול לקרות אצלך בגינה או בסלון, במבואת הבניין או בחצר בית הספר. כולם יכולים להיות תיכון בליך, ולא צריך לחכות לתאריך הבחירות – תתחילו עכשיו, והתאריך יגיע.
חברים וחברות יקרים שלנו, עתידנו נתון הרבה יותר בידינו ממה שאנחנו חושבים. קומו ועשו מעשה, או שבו בסלון והזמינו אחרים לעשות אותו. נהלו על המקרר “לוח מקלענות” כמו טבלת מטרות, הקימו קבוצות וקראו להן חוגי הבית של משפחת לוי, של ז’בוטינסקי 5 או של ההרחבה של דגניה א’.
מתמודדים רציניים יגיעו, אם הם יראו כי אחרים מגיעים ויש כאלה שמזמינים. צרו את הנחשול, הרימו גל קטן שעליו אפשר יהיה לגלוש – ולא להיות חלק ממה שרוצים שנהיה, אלא ניצור את המשהו שאנחנו רוצים שיהיה. לא נשמע את מה שרוצים שנשמע, אלא את מה שישמיעו לנו בסלון שלנו.
ואם אין סלון פנוי, תנו לבית הקפה הקרוב להרים את הכפפה, תנו למפלגה הראשונה לאמץ את הרעיון, וכולן כבר יבואו אחריה. כי ציניות לא חודרת למרחב הסלוני, אמירת אמת ואותנטיות – בהחלט כן. אף אחד לא יכול לעבוד עליי בבית שלי, ואין דוכן שאפשר לצעוק ממנו, כי אני שולט בווליום. ומי שלא יעמוד בפרמטרים הפשוטים, יוריד את הדירוג למפלגה שממנה בא.
תתחילו להציק להם, להזמין אותם, לפתוח בפניהם את הדלת והסלון, לתת להם מושב נוח על הספה ושקט כדי לדבר, להגדיר כללים קבועים ולכבד. זה ילמד גם אותנו שיעור חשוב לא פחות, כי השתתפות פוליטית איננה חד-כיוונית. מי שרוצה נבחרי ציבור ראויים – שיידע כי עליו לפעול כדי שזה יקרה. מי שלא רוצה לדעת מי הם או שלא אכפת לו – שלא ילין על מצבו העגום.
כי בחברה מצליחה או במפעל משגשג נדרשת הנהלה ראויה ומוכשרת. פחות חשוב מה נבחרי הציבור חושבים על סוגיה בין לאומית או פנימית, לפני שהם מסדירים יוקר מחיה סביר, שוויון בנטל, מיסים נורמליים, חינוך בר-השגה, ביטחון אישי ופחות הרוגים בתאונות דרכים. הבסיס יושב ביכולת הניהול, ועכשיו תשאלו את עצמכם איך אתם שותפים בבחירת הדירקטוריון של המפעל המשגשג והמשותף שיש לנו, שהוא עתידנו.
מבצע חוגי בית הוא תפיסת עולם המגבירה באופן משמעותי השתתפות פוליטית באמצעים פשוטים, ומביאה שיח חדש ועוררות בקרב שחקנים רבים שיתחילו להתחרות זה בזה, למעננו. אתם אולי עייפים ומניחים שזה לא באמת אפשרי, אז נסו פעם או פעמיים, תרימו טלפון ליבגני סובה, לשרון ניר, לעודד פורר. צרו קשר עם משה סעדה או אושר שקלים, תזמינו את עמיחי אליהו או מנסור עבאס, יאיר גולן או נעמה לזימי.
האמינו לי, הם יגיעו ואתם תרוויחו. אם לא, אתם תעברו הלאה והם יפסידו. אני אגיע לכל מקום שיהיה בו “חוג בית”.
הכותב הוא יו”ר איגוד הטייסים הישראלי
[email protected]