מספרים על אחד משרי המשפטים שסיים קדנציה מוצלחת במיוחד. לאחר הבחירות קרא לו ראש הממשלה למשרדו, ובישר כי הוא משאיר אותו בתפקיד לאור הצלחותיו הרבות. שר המשפטים ענה לראש הממשלה: “תודה, אבל לא תודה. אם אתה רוצה לעשות עימי חסד, מנה אותי לשר המשפטים”.
ראש הממשלה הופתע והשיב לו: “כנראה לא הבנת. אני ממנה אותך שוב לתפקיד שר המשפטים, כפי רצונך”. השר השיב לו: “אני הבנתי. כוונתי הייתה שתמנה אותי לבוס האמיתי של משרד המשפטים – היועץ המשפטי לממשלה”.
סיפור זה, ספק אמת ספק גוזמה, משקף את מצב העניינים הייחודי שהתגבש בשיטת הממשל הישראלית. במשרד המשפטים יש שר העומד פורמלית בראש המשרד, אך תחתיו יש בעל תפקיד חשוב ומשמעותי בהרבה – היועץ המשפטי לממשלה.
היועמ”ש הוא פקיד בכיר, שאינו איש פוליטי, בעל עצמאות ושיקול דעת מלאים, האחראי על מתן הייעוץ המשפטי לממשלה וזרועותיה ועל התביעה הכללית, וכן על ייצוג המדינה והאינטרס הציבורי בערכאות. היועץ המשפטי הוא הפרשן המוסמך של הדין ביחס לממשלה, המפקח על חוקיות פעולותיה.
התפתחותו של מוסד היועץ המשפטי לממשלה לא הייתה מכוונת. מוסד זה נוצר ביד המקרה באופן בלתי מתוכנן ובטעות, כתולדה של מצב משפטי מעורפל בימי קום המדינה – שר משפטים חלש יחסית, ומנכ”ל משרד משפטים בעל יוקרה ועוצמה, שאימץ לעצמו סמכויות שלא התכוונו לתת לו.
התכנון המקורי טרם קום המדינה של ועדת המצב, שטיפלה בהכנות להקמת מוסדות המדינה, היה לאמץ את הדגם הבריטי – שלפיו שר המשפטים יהיה בעל הסמכויות של התובע הכללי העומד בראש התביעה, וכן האיש שמתפקידו להשיא עצה משפטית לממשלה (Attorney General).
בפועל, שר המשפטים הראשון פנחס רוזן מינה כמנכ”ל משרדו את עו”ד יעקב שמשון שפירא, שהיה משפטן מוערך באותה תקופה. זה האחרון סבר, ללא כל הסדר בדין, כי צריך שהסמכויות בתחום ההעמדה לדין יהיו בידי גורם מקצועי בלתי תלוי ומשוחרר מלחצים פוליטיים, ולכן הוא ביקש להפוך לראש התביעה הכללית במדינה, וכן לגורם שישיא עצה לממשלה. דרישתו של רוזן נענתה בחיוב על ידי שר המשפטים.
בפועל הפך מנכ”ל משרד המשפטים הראשון ליועץ המשפטי לממשלה שנמסרו לו הסמכויות, כפי שהוגדרו בשנתון הממשלה הראשון בשנת 1950, “לעוץ עצה משפטית לממשלה ולכל משרדיה ולחוות דעתו בוועדות הכנסת”.
עוד נקבע כי היועמ”ש הוא “הרשות המשפטית האדמיניסטרטיבית העליונה במדינה, ובסמכותו זו הוא ראש התביעה הכללית ויו”ר המועצה המשפטית”. כך, המפגש המקרי בראשית ימי המדינה בין שר המשפטים הראשון רוזן, לבין מנכ”ל משרד המשפטים הראשון שפירא, הביא לעולם את מוסד היועץ המשפטי לממשלה.
היועץ המשפטי הראשי
שם התפקיד “היועץ המשפטי לממשלה” אינו משקף כלל את מהות המשרה. ברור שלא מדובר רק ב”יועץ” שיכולה הממשלה לקבל את עצתו או להתעלם ממנה. פרשנות הדין על ידי היועץ המשפטי מחייבת את הממשלה, כל עוד בית משפט לא פסק אחרת.
בדוח ועדת שמגר, שדנה בסמכויות ובדרכי מינוי היועץ המשפטי, נדון תואר המשרה, והוועדה סברה שיש בתואר הנוכחי כדי להטעות ולהפחית מתפקידו של היועמ”ש, ולכן הוצע על ידי הוועדה כי תואר המשרה יהיה “היועץ המשפטי הראשי”, ויהיה בכך כדי לשקף בדרך נכונה יותר את מהות תפקידו. המלצה זו של ועדת שמגר לבסוף לא יושמה.
בימים אלה אנו נמצאים בתקופה דרמטית ביחסי הייעוץ המשפטי והממשלה. הכוונה של שר המשפטים יריב לוין לפעול להדחתה של היועמ”שית, עו”ד גלי בהרב מיארה, היא רעידת אדמה משטרית.
אך כפי שכתבתי בעבר בטור זה, ראש הממשלה ושר המשפטים עומדים לגלות שפיטורי היועמ”שית הם משימה כמעט בלתי אפשרית. קשה להעלות על הדעת מצב שבו ועדת גרוניס תמליץ בפני הממשלה על הפסקת כהונת היועצת המשפטית – ובכל מקרה, בג”ץ יעמוד כחומה בצורה להגנת שומר הסף המרכזי של שלטון החוק.
ייתכן שלאחר סיומו של מאבק אישי זה בין שר המשפטים ליועמ”שית יהיה נכון לבחון מחדש את גדרי תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, את פיצול הסמכויות וכן את שינוי תואר המשרה לשם שיהיה בו כדי לשקף נאמנה את מהות התפקיד.