אם הקרע בין המיליארדר אילון מאסק לבין נשיא ארה”ב דונלד טראמפ לא היה מתפוצץ עכשיו – זה היה קורה על משהו אחר. זו לא באמת הרפורמה הכלכלית שגרמה לזה, זו רק הייתה ההזדמנות הראשונה.
מראש, זו הייתה מערכת יחסים שלא באמת יכולה להחזיק לאורך זמן. שני אנשים עם צורך עמוק להיות הכי חכמים, הכי משפיעים, הכי בשליטה. ולא רק כלפי חוץ – כל אחד מהם חייב להאמין שהוא זה שמוביל. שניהם צריכים להיות “הגבר הכי חכם בחדר” – וזה פשוט בלתי אפשרי מתמטית.
טראמפ היה צריך את מאסק כדי לזכות בבחירות וכמו כל פסיכופת טוב, כשכבר לא היה צריך אותו – יצר לו תפקיד שולי – השתמש וזרק. טראמפ הכניס אותו פנימה, נתן לו תפקיד נוצץ שנשמע חשוב – אבל בפועל היה שולי. זו למעשה מן דרך אלגנטית להגיד: תודה על התרומה, עכשיו שב בצד. לטראמפ יש דפוס ברור: הוא מעלה אנשים לגבהים ואז מפיל אותם בצורה דרמטית. זה קרה עם עשרות יועצים לפני מאסק. הוא פשוט לא יכול לעמוד בכך שמישהו אחר יהיה הכוכב – אפילו בחתונות של הילדים שלו הוא מוודא שתשומת הלב תחזור אליו.
אבל מאסק לא ראה את זה ככה. בחזונו הגרנדיוזי הוא דמיין את עצמו הנשיא הבא. לא במובן הפוליטי – אלא במובן של השפעה. הוא ראה את עצמו משנה מדיניות, מייעל תהליכים, מקבל החלטות, בדיוק כמו שהוא עשה ב”טסלה” או ב”טוויטר”. הוא הגיע לוושינגטון עם תקוות גבוהות שיוכל לתזמר שינוי שיטתי, אבל במקום זה נתקע עם מכסים גבוהים וחשבון שיותיר את המדינה עם חוב בלתי נשלט. הבעיה היא שמאסק רגיל שכל העובדים שלו מפחדים ממנו ולא מעזים לסתור אותו. פתאום בממשלה הוא פגש עמיתים שלא עובדים עבורו. הוא מאמין באמת שהוא גאון שיכול לפתור כל בעיה, גם בתחומים שהוא לא מבין בהם.
כשמאסק התחיל להבין שהוא לא באמת חלק מהמעגל שמקבל החלטות, אלא רק מהמעגל שמצטלם יפה – זה התחיל לבעור. העלבון היה שקט בהתחלה, אבל הצטבר. תחושת המיותר, הפער בין איך שהוא תופס את עצמו – לבין איך שמתייחסים אליו בפועל. מבחינה פסיכולוגית, נרקיסיסטים רגישים מאוד לעלבונות – אמיתיים או מדומיינים. מאסק הרגיש שטראמפ מנסה להקטין את הישגיו למטרות פוליטיות, והתחושה הזו פשוט התפוצצה.
מכאן, ברגע שנפתח פתח – הוא התפרץ. הוא לא “הסתייג” מהצעת החוק הכלכלית. הוא תקף אותה, קרא לה “גועל נפש”, יצא נגדה בכל הכוח. וזה לא היה רק על התוכן. זה היה על המקום שלו. זו הייתה הדרך שלו להגיד – “לא מתאים לי להיות שחקן משנה בהצגה של מישהו אחר”.
בכותרות מנסים להגיד שהקרע קשור למיסוי על רכב חשמלי או לגודל הגירעון – אבל הם לא מבינים את התמונה. הקרע הזה לא ממוקד בכסף במדיניות. זה קרע על כבוד, על מקום, על מי שולט. זה אישי.
וטראמפ? הוא הגיב בדיוק כפי שמצופה ממנו. כינה את מאסק “משוגע”, ניתק איתו קשר, איים בפומבי. כי טראמפ מפורסם בכך שהוא לא סולח ולא שוכח. יש לו רשימה מנטלית של כל מי שפגע בו, והוא מחכה להזדמנות להשיב. מאסק לא נשאר חייב – ורמז שטראמפ מעורב בפרשות שהוא מנסה להסתיר.
ומהר מאוד זה כבר לא עניין של מדיניות, אלא של שליטה. מי קובע את הנרטיב. מי שולט בתמונה. שניהם משתמשים ברשתות חברתיות כנשק – זה היה צפוי שהם יילחמו על אותה זירה. במאבק הזה – לאף אחד מהם אין מקום לשני. כי שניהם רגילים שאנשים אומרים להם “כן” תמיד, ואף אחד מהם לא יודע איך להיות שותף שווה.