בבוקר צעדה תהלוכה חמודה מתחת לביתנו: ילדות וילדי גן עם זרי פרחים על ראשיהם וטנא בידיהם. חזרה גנרלית לקראת צעדת הביכורים בחג שסובל מהכי פחות יחסי ציבור.
לא זו בלבד, מבין שלוש הרגלים, שבועות הוא הרגל הכי פחות מיוחסת – וחבל. כמה יפה להודות על התורה שעשתה סדר במובנים רבים בעמי העולם, על החירות, על האדמה ועל פריה הראשון. ובתוך היופי הגדול מוזר לראות עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה. יש הוראות הפעלה לאיך לא להמשיך ולחזור על אותן הטעויות במו פינו וידינו, אבל הן בשימוש בדיוק כפי שחוברת הוראות ההפעלה של מכונת הכביסה שלי הייתה בשימוש, כלומר כלל לא.
המשנה מתארת את טקס הבאת הביכורים בחג השבועות כתמונה חגיגית ומאורגנת: “עיירה שהייתה קרובה מביאה תֵאֵנִים וענבים, והרחוקה מביאה גרוגרות וצימוקים”, “כל בעלי האומניות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלים בשלומם ואומרים: אחינו אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום”, וגם: “החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אף אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס עד שמגיע לעזרה”, כלומר למקום הקדוש.
מה יש לנו פה? גם דאגה לטריות הפירות וגם חלוקת נטל הוגנת: מי שגרו הרחק מירושלים הביאו את הביכורים שאפשר היה לצרור בקלות, כלומר תאנים מיובשות (אלו הגרוגרות. לא גרגלך של תרנגולות אומללות) וצימוקים. הקרובים הביאו את הפירות הגדולים, כמו תאנים וענבים, והכי יפה: המלך שימש דוגמה ונשא בעצמו את הסל.
אין בכוונתי חלילה לצער איש בזמן אכילת פשטידת גבינות, שאלוהים יודע מה מקור חיבור החלב לשבועות. עם זאת, תיאורי העלייה לרגל לבית המקדש, שכבר לפניי היו שתיארו אותו כסטקייה גדולה, מעוררים הרבה מחשבות.
בתקופת בית שני, ובעיקר בתקופה ההרודיאנית ובימי שלטון רומא, מוסד הכהונה הפך לפוליטי ומושחת. מינוי הכוהנים הגדולים הפך להיות משרה שהונפקה על ידי מרכז השלטון הרומי תמורת תשלום או בעקבות השפעה פוליטית. הדבר הוביל למתח עצום בין העם לבין הכוהנים החמדנים והמנותקים, האלימים והמושחתים.
אין לי אלא להצר על כך שאנחנו עם בלי עקומת למידה. הרי “מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים… אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים – מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם”.
אני לא יודעת כמה שנאה היא חינם, הרי תמיד יש מי שישלמו עליה ומי שירוויחו ממנה, ואפרופו רווח, יש עדויות רבות על כך שהכהונה הפכה למסחרית באותם ימים. בימי הורדוס, ומאוחר יותר תחת נציבי רומא, משרת הכהן הגדול ניתנה כאמור לעיתים תמורת תשלום. זו משרה שהוחזקה לעיתים למשך שנה בלבד, מה שהביא את הכוהנים לנסות להרוויח מהקודש בכל דרך. מה רע. להיכנס לקדנציה בעזרת שיטה שמזכירה מרכזי מפלגות מסוימות ולעשות קופה עד סוף החיים אחרי שנה של עבודה גרועה וזריעת הרס.
במסכת פסחים בתלמוד הבבלי נמנות ארבע משפחות כהונה שזכו לגנאי. כל כך גנאי, עד ש”ארבע צווחות היו במקדש”. המקום עצמו לא יכול היה לשאת את הגועל. הוא צווח. אולי באמצעות רעידות אדמה, אולי באמצעות אסונות טבע, או חטופים שנמקו במנהרות של אויב מסריח ומרושע.
על המשפחות שהצליחו לזהם נורמות בסיסיות והשתחלו לתפקידים שלא היו להן הכישורים למלאם מצוינים ארבעה דברים. על האחת נכתב שגבתה באופן אלים תרומות ומיסים. השנייה, כיסחה לעם את הצורה באמצעות אגרופים. בן למשפחה נוספת “היה מחבק ומנשק את הקרבנות כמו נשים”, ושכל אחת ואחד יבינו בעצמם במה מדובר. אחר נהג לסיים בחופזה את עבודתו והסתלק מהמקדש.
כוהנים נוספים סימלו כהונה חסרת תוכן, נטולת מסורת וכזו שבקלות היה אפשר להגדירה כיום כדפ”רית עם תואר דוקטור מאוניברסיטה במקום מומצא. חכמי המשנה והתלמוד לא שתקו מול תופעות השחיתות, אלא תיעדו אותן בגילוי לב, ללא מורא ובלי לטייח. אולי הם ראו בזה את תחילתו של התיקון המיוחל.
אז מה נשתנה? סליחה, אני יודעת שזו שאלה ששייכת לחג אחר.