היה זה אירוע מלהיב שהתקיים ב־5 ביוני, תאריך היסטורי בתולדות המדינה. על הבמה רקדו ושרו בוגרי י”ב, מחזור ל”ב של קריית החינוך “מעיין שחר” בקיבוץ עין החורש. עשרות צעירות וצעירים, בני 18, מיישובי עמק חפר, חגגו על הבמה לעיני בני משפחותיהם את סיום לימודיהם במפגן מרהיב של שמחה ותאוות חיים. לא פשוטה להם הפרידה מבית הספר, מחברים, ממורות ומורים. לא פשוטה המחשבה שזהו זה, נגמר, מתפזרים, כל בוגר לדרכו. לצד השמחה היו גם דמעות של דאגה. חשש מפני הבאות.
עיניי התמקדו בשתי בוגרות – נכדתי עפרי וחברתה ליהיא. שתיהן תושבות בחן, הקיבוץ המזרחי ביותר בעמק חפר, חברות מילדות. זכתה עפרי ואחיה הבכור יואב, לוחם בהנדסה קרבית, הגיע לחופשה מהדרום הרחוק לצפות באירוע. הוא עצמו סיים את לימודיו באותו מוסד, בנסיבות כה שונות למדינה ולחברה. ליהיא לא זכתה. אחיה הבכור, סרן אסף מסטר ז”ל, קצין צה”ל הגיבור, נפל לפני יותר משנה בעזה.
אירוע הסיום העליז היה בדיסוננס לעיתוי הלאומי הלא קל. ארבעה חללים נמנו באותו שבוע עד ליום חמישי. האחרון שבהם, אלון פרקס ז”ל, הובא למנוחות בו ביום, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. מעזה חולצו גופותיהם של בני הזוג גדי חגי וג’ודי ויינשטיין־חגי ז”ל, שנרצחו ב־7 באוקטובר. הבוגרים שפיזזו על הבמה מיצו את הרגעים הקסומים עד תום, ציון דרך חשוב בחייהם. הם חשבו פחות על הצפוי להם בהמשך דרכם. המנהל, טייס מסוקים מהולל בעברו הצבאי, ציין בברכתו כי יש מי שילכו בקרוב לצבא, או לשנת שירות, ויש מי שיעבירו את השנה הבאה במכינה צבאית. “אתם העתיד של מדינת ישראל”, אמר.
איש לא היה יכול לשער, גם לא ראשת המועצה האזורית, גלית שאול, שכבר למחרת יתווספו ארבעה שמות לרשימת הנופלים המתארכת, בארוכה במלחמות ישראל, ביניהם המילואימניק רס”ם חן גרוס ז”ל, ממושב גן יאשיה שבתחום המועצה שלה. עוד קבר של לוחם צעיר נכרה באדמת עמק חפר. ענן של עצב אפף את כל בית ישראל בהתקדש ליל שבת.
בעודי מתמוגג למראה החגיגה, נשאוני מחשבותיי אל 5 ביוני ההוא, פרוץ מלחמת ששת הימים. 58 שנה חלפו מאז, אבל איך אפשר לשכוח? הייתי אז בבסיס חיל האוויר בחצרים. מטוסינו המריאו בזה אחר זה, משמידים על הקרקע את חילות האוויר של מצרים וסוריה. מעגלי שמחה התארגנו ספונטנית למשמע הבשורה: הר הבית בידינו! יהודה, שומרון, הגולן, סיני, הרצועה. העולם כולו שיגר לעברנו גלי הערצה. יהודי ברית המועצות התמלאו גאווה ורוח ציונית. דגלי כניעה לבנים הונפו בערים ובכפרים הערביים.
לא היו ימי התרוממות נפש לעם ישראל כימים ההם, שבהם צה”ל הדף בשישה ימים את צבאות מצרים, סוריה וירדן. מרחבי המולדת נפתחו להמוני ישראלים, להתחברות עם הכותל המערבי, מערת המכפלה, שילה, בית אל. היו אלה גם ימים של החמצה גדולה. במקום להחיל מיד את ריבונות ישראל על השטחים המשוחררים, החלו בצמרת השלטונית התלבטויות ודיונים. עלו ספקות: איך נוהגים בתושביהם הערבים? השאלות מעסיקות אותנו ואת דעת הקהל המערבית, גם הידידותית, עד היום וביתר שאת.
האם צריך להזכיר שעד 1967, כשיהודה ושומרון היו תחת שלטון ממלכת ירדן, ורצועת עזה תחת שלטון מצרים – רעיון “המדינה הפלסטינית” לא היה על הפרק כלל? הבעיה צפה ועלתה מאז שהוכפפו לשלטון צבאי ישראלי, והחלו היסוסי הממשלה: שטחים תמורת שלום. יש להדגיש: לא כל כך כדי להקים עוד מדינה ערבית לעם פלסטיני מומצא מאז, אלא בעיקר כדי להסיג את ישראל לקווים שמלפני המלחמה, לוותר על פירות ניצחונה המזהיר והצודק, ולסכן באופן מוחשי את עצם קיומה. לא תהיה לנו עוד הזדמנות כפי שהייתה לפני 58 שנה. לא יהיו לנו עוד ניצחונות מוחשיים, כניצחון ההוא. מלחמת “חרבות ברזל” מוכיחה זאת יותר מכל.
עמק חפר הוא הבטן הרכה של מדינת ישראל שבגבולות הקו הירוק. מבתיהן של עפרי וליהיא שומעים יריות בטול כרם, הסמוכה והרחוקה גם יחד. לוחמי צה”ל מכבידים ידם על קיני הטרור בשומרון. אסור להחזיר את הגלגל לאחור אם רוצים אנו לראות ב”מעיין שחר” עוד ועוד מחזורים של נוער מתבגר, תורם לעצמו ולמדינה.