בשבת האחרונה נפתח בעומאן סבב שיחות בין איראן לארה”ב, כשאת הנשיא טראמפ מייצג איש אמונו, סטיב וויטקוף, ואת איראן מייצג שר החוץ, עבאס עראקצ’י. מרבית הצהרות הנשיא דונלד טראמפ, לפני הסבב ואחריו, הצביעו על הכיוון הנכון לחיסול תוכנית הגרעין על מנת שבמזרח התיכון יוכלו לשרור שלום ושגשוג.
מאידך, הצהרות וויטקוף לפני המפגש, על הצורך להתמקד בפיקוח יעיל על פיתוח הנשק, ואחריו, על הצורך לוודא העשרה לצרכים אזרחיים בלבד, כלומר לרמת 3.67 אחוז, סתרו לחלוטין את דברי הנשיא וכמובן את הדרישות שהציג ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישתו עם הנשיא.
מרבית הגורמים הבכירים בארה”ב ובמיוחד היועץ לביטחון לאומי וולץ ודוברת משרד החוץ, המייצגת את השר רוביו, וגם הסנטורים לינדזי גרהם וטום קוטון, יצאו נגד הצהרותיו של וויטקוף (גם אם העדיפו לא לתקוף אותו ישירות) והדגישו את הצורך בפירוק מלא של כל יכולות הגרעין האיראניות, אם איראן רוצה להימנע מתקיפת המתקנים והתשתיות הנלוות.
וויטקוף הבין לאן נושבת הרוח (יתכן שקיבל הנחיה מעודכנת מטראמפ וכמה שיחות זועמות מישראל) ובהצהרתו האחרונה יישר קו וקבע שכל התוכנית חייבת להיות מפורקת, בדגש על העשרת האורניום.
לקראת הסבב הבא, שאמור להיפתח בשבת בעומאן, נסע עראקצ’י לביקור ברוסיה לצורך פגישה עם פוטין, ממנו הוא מקווה לקבל רוח גבית לעמדותיה הבעייתיות של טהרן. מההצהרות הרוסיות לפני הפגישה, לפיהן חייבים לפתור את הסכסוך בצורה דיפלומטית, נראה שפוטין ייענה לבקשות, ויציע להגיע לפשרות, שיהיו רעות מאד.
כפי שהזהרתי, כמו רבים אחרים, אמנם האזהרות שטראמפ הוציא לאיראן קשות מאד וחזונו על סטטוס תוכנית הגרעין בסיום המו”מ הוא בדיוק מה שנדרש. אבל הדרך שנבחרה להשגת המטרה, על ידי כניסה למו”מ עם איראן, הנושאת והנותנת המתוחכמת ביותר – נראית מוטעית.
הכניסה למו”מ על הסכם גרעין חדש לפני שאיראן עומדת בתנאים מקדימים ומחמירים, או לפחות תוך עמידה ברורה ועיקשת ומראש על מצב הסיום (שגם היא גישה מוטעית, אבל יכולה להיות הרע במיעוטו, אם יתמידו להתעקש על מצב הסיום ללא כל סטיה ממנו) – היא טעות מסוכנת. השאלה היא לא כיצד ייראה הסכם עתידי, למרות שרה”מ וטראמפ הציגו את הדרישות האולטימטיביות “מהסכם טוב”, אלא מה הן הדרישות מאיראן לפני כניסה למו”מ המפורט.
ה-JCPOA (הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית) הפגום הוכיח טענה יסודית זו. מנהלי המו”מ התחילו עם הדרישות הנכונות, אבל סוף המו”מ הניב הסכם נוראי שהוביל את איראן לפצצה בוודאות. גם אם יש כאלו שמציגים אותו כהישג שהאט את התוכנית, זו רק אשליה. הסכם שינסה רק לשפר את ההסכם הקיים והמצב הנוכחי, מבלי לדרוש הריסה מוקדמת של כל תשתיות הגרעין, יוביל לאסון נוסף.
כפי שהדגשתי בעבר, כל הסכם חייב להרוס מהיסוד ומראש את שלושת עמודי התווך של התוכנית:
- ייצור החומר הבקיע – על איראן לחסל לחלוטין את כל מאגרי האורניום המועשר שברשותה, בכל הרמות, ולהשמיד את הצנטריפוגות והמרכיבים לייצורם ואת מתקני ההמרה וההעשרה.
- פיתוח מערכת הנשק – על איראן להפסיק את פעילויות התכנון והפיתוח של מערכת הנשק, לחשוף באופן מלא את פעילויות העבר ולפרק את מרכזי המחקר, הפועלים במסווה אקדמי.
- מערכות השיגור – איראן חייבת לעצור את תוכנית הטילים הבליסטיים, המיועדים לראשי נפץ גרעיניים.
ביצוע הפעילויות הללו חייב להתבצע מיידית ובפיקוח ארה”ב, תוך כדי וגם אחרי. רק לאחר ביצוע מלא ניתן להיכנס למו”מ עם איראן בשאלה מה תקבל בתמורה.
הסכנה הגדולה מכולם היא ליפול שוב למלכודת של “צעדים בוני אמון” כמו שהציעו לאחרונה מספר “מומחים”. גם הצעה “נכונה עקרונית”, של דילול האורניום המועשר ל-60% או הוצאתו מאיראן, לרוסיה לדוגמא, בעייתית. גם אם האיראנים יקבלו אותה (וזה בספק גדול), זה אמנם ירחיק אותם מספר חודשים מהגעה לכמות החומר הבקיע הנדרשת לפצצה, אבל במקביל יקנה להם זמן יקר שבו הם יתחמשו מחדש במערכות הגנה ובטילים ובמקביל היכולת לביצוע SNAPBACK והחזרת כל הסנקציות, תפקע.
כפי שניתן להסיק מהתגובות האיראניות, אפילו להצעות הראשוניות המוטעות של וויטקוף, סביר מאד שאיראן תדחה תנאים מוקדמים. תגובתם ברורה וצפויה, מכיוון שמטרתם היחידה היא לקבל הקלות בסנקציות והפשרת תקציבים, לצד גרירת רגליים, שתאפשר להם זמן התאוששות והכנה למערכה הרחבה שתבוא.
לאור כל זאת, ישראל חייבת להמשיך בהיערכות למערכה רחבת היקף לנטרול איום הגרעין האיראני. רצוי כמובן ביחד עם ארה”ב, אך גם לבד אם יידרש.
סדר העדיפויות לטיפול במצב כעת שונה מהעבר. נדרש להתמקד בחיסול הפעילויות לפיתוח מערכת הנשק ובטיפול במאגר האורניום המועשר ורק לאחר מכן, או במקביל, לפרק ולהשמיד מתקני העשרה ויכולות אחרות כמו הצנטריפוגות המתקדמות והאתרים התת-קרקעיים החדשים. הטיפול בתמיכת איראן בטרור האזורי ובבניית הטילים הבליסטיים הקונבנציונליים חשוב, אבל חייב להתבצע בצירים אחרים ולא בציר הגרעין, על מנת לא לסטות מהעיקר ולאפשר לאיראן יכולות מילוט מהנושא העיקרי.
הידיעות האחרונות שפורסמו במכוני מחקר בארה”ב ובאירופה, שמנתחות את יכולת התקיפה של ישראל וארה”ב מול מתקני ההעשרה התת-קרקעיים, אינם בכיוון. חשוב להבין שהשמדת אתרי הגרעין בלבד, ללא הטיפול המקדים בפיתוח מערכת הנשק ובמאגר האורניום המועשר – תהיה טעות קשה ומזיקה. במקרה כזה איראן תרשה לעצמה להמשיך במלוא הכוח לעבוד על מערכת הנשק. עם מאגר האורניום המועשר והצנטריפוגות המתקדמות, שיועברו עמוק לתת הקרקע, איראן תתקדם בוודאות לפצצה, גם ללא מתקני ההעשרה, ואף תדרוש לכך לגיטימציה בינלאומית, לאחר שהותקפה.
שיתוף הפעולה עם ארה”ב הוא חיוני לצורך חיזוק משמעותי של ההרתעה ויכולת הביצוע של משימה מורכבת זו, אבל ישראל צריכה להיות מוכנה לפעול גם לבדה במידת הצורך. הפרסומים האחרונים של הניו יורק טיימס, שהודלפו לו כנראה על ידי הגורמים בממשל המתנגדים לתקיפה, מדויקים כנראה באופן חלקי, אך בכל מקרה ישראל חייבת לנקוט בפעולות הנדרשות לצורך שמירת בטחונה ולי אין ספק שארה”ב תתמוך בזכותה לעשות זאת.
הדבר האחרון שהנשיא טראמפ רוצה הוא שישוו אותו לנשיא אובמה, בטח לאור הסכם 2015 אותו הגדיר טראמפ, בצדק בזמנו, כהסכם הגרוע ביותר, כשיצא ממנו ב-2018. טראמפ יודע ש”חכם לא נכנס מראש לבור שפיקח יודע לצאת ממנו”.
תא”ל (מיל) פרופסור יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בטכניון. כיהן כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש המטה לביטחון לאומי בפועל.