לכבוד יום העצמאות 2025, מדור התרבות של “מעריב” ערך רשימה של 10 יצירות משמעותיות שמתפקדות כאבני פינה המרכיבות את הקולנוע הישראלי. אותן יצירות, שמהדהדות את התקופה בה הן נעשו, מצליחות להצביע בין היתר על הפערים והמורכבויות שקיימים עד היום בחברה הישראלית שלאחר השבעה באוקטובר.
1. מצור (1969)
השחקנית האדירה גילה אלמגור, שאמונה בין היתר גם על כתיבת התסריט יחד עם דן בן אמוץ שמככב לצידה בסרט, מגלמת את תמר – אישה צעירה ששכלה את בעלה במלחמת ששת הימים. בעוד משפחתו וחבריו מצפים ממנה להתמסר לדמות “האלמנה הנצחית” ולהקדיש את חייה לזיכרון מותו, בלבה עולה תקווה אחרת: להתרומם מתהומות הכאב ולאפשר לאהבה חדשה להתגנב לחייה.
מדובר באחת מהיצירות המכוננות ביותר שנעשו כאן שנוגעת בחכמה ברגשות המושתקים של אבל ופחד עם השפעה ניכרת של תנועת הקולנוע “הרגישות החדשה”. הסרט צולם על ידי דוד גורפינקל, חתן פרס ישראל לקולנוע ומבכירי צלמי הקולנוע הישראלי והבמאי האיטלקי ג’ילברטו טופאנו, שיצר בעיקר סרטי תעודה ומסמן עם “מצור” את הסרט העלילתי הראשון והאחרון שביים.
2. עיניים גדולות (1974)
“עיניים גדולות” הוא הסרט השני מתוך טרילוגיית הסרטים שנפתחה עם “מציצים” (1972) ונחתמה ב”הצילו את המציל” (1977), של הבמאי אורי זוהר שנמנה בין יוצרי “הרגישות החדשה”. נזכיר – אותה תנועה הפיחה בתעשיית הקולנוע הישראלית גישה קולנועית מודרניסטית המושפעת מתנועת הגל החדש הצרפתי והנאו-ריאליזם האיטלקי. את המושג “הרגישות החדשה” טבע הבמאי יהודה ג’אד נאמן, ובין חבריה הבולטים מלבד זוהר נמנים: דוד פרלוב, אברהם הפנר, ז’ק קתמור, יצחק צפל ישורון, דן וולמן, יקי יושע, איתן גרין ועוד.
זוהר מגלם בסרט את בני פורמן, מאמן קבוצת כדורסל שבוגד באשתו בלי הרף. במקביל לחיי המשפחה שלו עם זוגתו וילדיו, פורמן מנסה לנהל את חייו המקצועיים כמאמן ולשלב בתוך אלה את בגידותיו. זוהר החליט לערב את חייו האישיים כחלק מעשיית הסרט מה שנתן משקל מעט היברידי לחוויית הצפייה: אשתו של זוהר במציאות, אליה, מגלמת את אשתו בסרט; אריק איינשטיין, חברו הקרוב ושותפו ליצירה, מגלם את יוסי, חברו הטוב ובן טיפוחיו בקבוצת הכדורסל; וסימה אליהו, לימים אשתו של איינשטיין, מגלמת את סימה, מושא תשוקתו ובגידותיו של פורמן.
3. על חבל דק (1980)
סרט על התבגרות מורכבת מנקודת מבטה של ילדה שאיבדה את הקשר עם אימה. מאיה ונילי (איה ויירוב וליאת פנסקי) הן בנותיה של פולה (גילה אלמגור), אישה יפה וחיונית באמצע שנות ה-30 לחייה. לאחר שמאיה בת ה-12 נשלחת לקיבוץ, נילי בת השמונה נשארת לבדה ונאלצת להתמודד עם התנהגותה הקוטבית של אימה שמשתנה מחיוניות מוגברת לרגעים תכופים בהם היא שקועה בעצמה, לא יוצאת ממיטתה, ממלמלת ובוכה. ברגע בו נילי נשלחת לקיבוץ, מספר להן אב המשפחה (אלכס פלג) כי אימן נסעה לקרובים בירושלים אך כשנילי חוזרת הביתה מחופשת הקיץ – מתברר שאמה שהתה כל העת בבית מחסה לחולי רוח. למרות שנילי מנסה לשמור על אימה ולטפל בה, מצבה של פולה מידרדר והיא נשלחת שוב לבית החולים.
“על חבל דק” הוא סרטה של הבמאית המוערכת מיכל בת אדם, אחת מהיוצרות הישראליות החשובות שהביאו קול נשי חשוב שלא נשמע לפני כן לזירה הגברית והתחומה שהייתה באותה תקופה בתעשיית הקולנוע בכלל ובישראל בפרט.
4. אוונטי פופולו (1986)
“אוונטי פופולו” לוקח את הצופים והצופות לשלהי מלחמת ששת הימים בחודש יוני 1967 ועוקב אחר שני טוראים מצריים (סלים ד’או וסוּהיל חדאד) המשוטטים במדבר סיני כשהם צמאים, רעבים ושיכורים ומנסים לשוב לביתם בשלום. המדבר והחיילים המעורפלים מולידים מסע סוריאליסטי העובר דרך רועה בדואי המסרב להשקותם, ג’יפ נטוש של האו”ם ובו בקבוק וויסקי, צוות טלוויזיה בריטי וחוליית חיילים ישראלית המסיירת בחולות. הקולנוען הישראלי רפי בוקאי, ביקש לבחון באומץ, רגישות והומור את המלחמה דרך נקודת מבט ערבית.
5. החיים על פי אגפא (1992)
סרט המופת של אסי דיין, שגרף תשעה פרסי אופיר וזכה בציון לשבח בפסטיבל הקולנוע של ברלין, מציג תמונה אל-זמנית של המיקרוקוסמוס של ההוויה הישראלית בראשית שנות ה-90 שרלוונטית במיוחד גם בימים אלה ממש. לאורך לילה אחד, מתנקזות לפאב תל אביבי טיפוסי בשם “בארבי” דמויות שונות המייצגות טיפוסים וצדדים המרכיבים את דמותו של “הישראלי” בהם: יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, קצינים שוביניסטים וחבורת בליינים אדישה.
“החיים על פי אגפא”, שכתב וביים דיין והפיקו רפי בוקאי ויורם כסלו, מכיל אנסמבל שחקנים מרהיב כגון: גילה אלמגור, אביטל דיקר, שולי רנד, נפתלי אלטר, עזרא כפרי, שרון אלכסנדר ועירית פרנק. הסרט מציף את הקונפליקטים הטעונים בחברה הישראלית והשסעים החברתיים כשכל צד מוצג על צדדיו החיוביים והשליליים האנושיים.
6. שחוּר (1994)
“שחוּר” עוסק בהתמודדותה של רחל (אורלי בן גרטי) בת ה-13, עם שדים האופפים את חיי משפחתה המרוקאית המסורתית בישראל של ראשית שנות ה-70. כשפים (“שחוּרים”) הם הפתרון לכל בעיה בחיי היומיום של המשפחה. בלב הסיפור מסתתר חטא כבד המעיב על חייה של הגיבורה וחונק אותה ללא הרף.
השחקנית והבמאית חנה אזולאי־הספרי כתבה את התסריט מתוך חוויות המבוססות על חייה האישיים ודרכו הציפה שאלות העוסקות בזהות אישית, אשמה, נשיות וקהילתיות. “שחוּר”, שתווה דרך עבור קולנוע ישראלי רב תרבותי וניסח מחדש שיח על זהויות בחברה הישראלית, זכה להצלחה רבה ולשבחים בביקורות כשבשנת יציאתו גרף שישה פרסי אופיר ובהמשך גם זיכה את הספרי בפרס לסרט הזר הטוב ביותר.
7. עטאש (צימאון, 2004)
משפחה בת חמש נפשות (רובא בלאל-עספור וחוסיין יאסין מחג’נה), שתי עזים ואתון מתגוררת בלשכבייה נטושה של צה”ל בעמק בין הגבעות, בקרבת כפר מוצאם. הם מתפרנסים מהפקת פחם מהעצים שהם כורתים בסביבתם. האב והבן הם היחידים שיוצאים לכפר. האם ובנותיה לא יצאו מהמקום מזה עשור.
באחד הימים מחליט האב להרכיב צינורות כדי שיהיו למשפחה מים זורמים. הנשים חוששות שהמהלך יקבע את חייהם בלשכבייה לתמיד. הבן מציית לאביו, ובלבד שיאפשר לו להמשיך ללמוד בבית־הספר. הצינורות מורכבים לאורך הגבעה, המים זורמים אל בית המשפחה ומלבים את חתרנותם של בני המשפחה תחת האב. לאט לאט נחשפת הסיבה שבגינה עקר האבא את משפחתו מהכפר. “עטאש”, המסמן את סרט הביכורים של הבמאי והתסריטאי תאופיק אבו ואיל, קטף את פרס וולג’ין בפסטיבל ירושלים, פרס אופיר עבור הצילום ופרס הביקורת בפסטיבל קאן.
8. ביקור התזמורת (2007)
תזמורת משטרה מצרית המגיעה לישראל של ראשית שנות ה-90, במטרה לנגן במעמד הפתיחה של מרכז חדש לתרבות ערבית בפתח תקווה. בשל מחדלים טיפוסיים, איש לא מגיע לאסוף את התזמורת משדה התעופה. לאחר מספר שעות הם מחליטים להסתדר בכוחות עצמם. תקשורת לקויה עם המקומיים מובילה אותם בסופו של דבר לעיירה שכוחת אל בדרום הארץ הקרויה “בית התקווה”. הלילה הבלתי נשכח שיבלו בעיירה זו משנה את חיי אנשי התזמורת ואת חיי אנשי העיירה כאחד.
“ביקור התזמורת” מספק תצוגת משחק מרשימה של השחקנית המיתולוגית רונית אלקבץ והשחקן המוערך ששון גבאי כשלצידם מככבים גם סאלח בכרי וחליפה נאטור. מדובר בסרט הביכורים של הבמאי ערן קולירין, שגם אמון על כתיבת התסריט, והפך לאחד הסרטים הבולטים בפילמוגרפיה הישראלית וזכה להצלחה כבירה הן בישראל והן בעולם.
9. מדוזות (2007)
“מדוזות” מספר את סיפורן של שלוש נשים החיות בתל-אביב. בתיה (שרה אדלר) היא צעירה העובדת לפרנסתה בקייטרינג חתונות. ביום שבו בן-זוגה עוזב אותה היא מוצאת ילדה (ניקול לייטמן) כבת חמש היוצאת מהים. הילדה אינה מדברת, ובלית ברירה בתיה נאלצת לטפל בה. ככל שחולף הזמן מתחילה בתיה לחשוד בקיומו של קשר מסתורי בין הילדה לבין טראומה מודחקת ולא פתורה מילדותה. במהלך חתונתה ננעלת קרן (נועה רבן) בשירותים. לאחר ניסיונות כושלים לקרוא לעזרה, היא מצליחה לקפוץ מעל לדלת תא השירותים הנעול ובמהלך הנחיתה שוברת את רגלה. מאותו רגע מערכת היחסים בינה לבין בעלה הטרי, מיכאל (גרא סנדלר), מתחילה להתפורר. במהלך ירח הדבש במלון קטן בטיילת תל-אביב נכנסת לחיי הזוג צלע שלישית המאיימת על הקשר המעורער ממילא.
ג’וי (מה-נניטה דה לטורה) היא פיליפינית המטפלת בדודתה של קרן שמוצאת עצמה נודדת בין מטופלים קשישים המתים בזה אחר זה. לבסוף היא נשלחת לטפל במלכה, קשישה קשוחה המחלימה מניתוח לב. למלכה (זהרירה חריפאי) מערכת יחסים סבוכה וקרה עם בתה, גליה (אילנית בן-יעקב). ג’וי, שלא במודע, הופכת למעין מתווכת רגשית בין השתיים. שלושת הסיפורים המתקיימים במקביל נטענים במשמעות זה מזה כשחופה של תל אביב מהווה את הזירה המרכזית אליה מתנקזות כל גיבורות הסרט.
“מדוזות”, אותו כתבה וביימה שירה גפן (יחד עם אתגר קרת), זכה לתשבוחות בארץ ובעולם, היה מועמד ב-10 קטגוריות שונות בפרסי אופיר, קטף את פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן הצרפתי, שנחשב לפרס החשוב בעולם לסרט ביכורים ונרכש להפצה באיטליה, ארצות הברית, גרמניה, הולנד, קנדה ועוד.
10. ואלס עם באשיר (2008)
לילה אחד בחודש ספטמבר שנת 1982, חדרו כעשרות חברי המיליציה הנוצרית (“פלנגות”) אל מחנות הפליטים סברה ושתילה שבלב העיר ביירות. שם, נטבחו 3,250 פלסטינאים וברובם ילדים ונשים. כל אותו הזמן כיתר הצבא הישראלי את המחנות. הבמאי והתסריטאי המוערך ארי פולמן, אז נער בן 18, היה בין החיילים המכתרים את העיר ביירות, ובין הראשונים לזהות את הזוועה שהתחוללה מרחק מאות מטרים מהעמדה שעליה שמר. “ואלס עם באשיר” מספק מסע דוקומנטרי אותו יצר פולמן המבוסס על איורים מונפשים (דוד פולנסקי המאייר ויוני גודמן במאי האנימציה) אל נבכי הזיכרון האישי, בניסיון לפענח ולהסתכל מחדש על מה שהתרחש באותו הלילה.
הסרט זכה לתהודה רבה בארץ ובעולם וקטף פרסים נחשבים רבים בהם גלובוס הזהב, פרס סזאר, פרס אופיר והיה מועמד לפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר. ברובם המוחלט של הפרסים ברחבי העולם שהסרט זכה, מדובר היה בזכייה או במועמדות הראשונה בהיסטוריה של סרט ישראלי.