באזכרה ליצחק רבין בנובמבר 2019 בהר הרצל נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר: “לא היה לגיטימי לכנות את רבין בוגד או רוצח. אני שומע את הטענה שאני עמדתי בצד, שתקתי, לא הגבתי, אפילו עודדתי. שקר שחוזרים עליו פעמים רבות אינו הופך לאמת. הנה מה שאמרתי אז, מעל אינספור במות: לא, רבין הוא לא בוגד, הוא טועה, אבל הוא אינו בוגד”.
כחבר כנסת בליכוד באותה שנה נוראה, 1995, נטלתי חלק בכנסים נגד הסכמי אוסלו, לא פעם לצידו של נתניהו, ואני מעיד שאכן הוא נהג להסות מיד את אלה בקהל שצעקו “רבין בוגד”.
לפני הרצח ולאחריו, המילה “בוגד” נחשבה למסוכנת שבמילים, מעין קריאה לאלימות נגד היריב הפוליטי עד כדי רצח. מאז, המילה כמעט לא הושמעה ברבים בהתכתשויות הפוליטיות – עד לאחרונה. לפתע “בוגד” נהייתה מילה לגיטימית, כמובן, בפי מפגיני האופוזיציה והשמאל. שוב ושוב היא מוטחת בראש הממשלה נתניהו, לצד ביטויים חמורים אחרים, כמעט ללא מעצור. הן בתקשורת, הן ברחובות, הן בשיח הציבורי, המילה “בוגד” על כל הטיותיה הלשוניות מוטחת לצד דברי הסתה אחרים בלי חשבון כדי ליצור אווירה המסכנת את שלומו של ראש הממשלה.
המילה “בוגד” הפכה לשכיחה בשיח הפומבי של הרל”ביסטים. לא אנשים בשולי המחנה משמיעים אותה ואת אחיותיה הרעילות, כי אם אלה המובילים אותו. בעבר, כשמישהו פלט את המילה הזאת, מיד היו מגיבים: “אתה מסית לרצח, תזכור למה המילה הזאת הובילה”.
והיום? יורים את המילה “בוגד” מכל עבר, לעבר מטרה אחת. ואולי בהפוך על הפוך, דווקא השימוש הרב בה מוציא ממנה את העוקץ המסוכן, ואף פועל נגד מי שמשמיעים אותה? ואולי מי שמטיחים אותה ואת אחיותיה, הם־הם “מכונת הרעל” (אף זה ביטוי מלקסיקון הרל”ביסטים), שרוב הציבור אינו משתף איתה פעולה? אפילו בראש המחנה הממלכתי כבר הוטח שהוא “בוגד”, וגנץ כמעט איבד את עשתונותיו.
מי שהיה נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, לא יוציא מפיו דברי נאצה כמו ראשי המחאה או פובליציסטים מתלהמים. אבל בריאיונות שנתן בסוף השבוע שעבר יצא בחריפות נגד פיטורי ראש השב”כ והיועמ”שית והזהיר מפני אפשרות של “מלחמת אזרחים”. אנחנו קרובים מאוד לזה, יהיו יריות, יישפך דם, הזהיר. הוא לא ציין איזה צד ימיט עלינו את האסון ויחולל את שפיכות הדמים הפנימית.
אהרן ברק נושא באחריות רבה למצב המסוכן שאליו הגיעה המדינה כיום. הוא האיש המורם מעם שיזם את האקטיביזם השיפוטי, זה שמאפשר למערכת המשפט ולפקידי ה”דיפ סטייט” לטרפד כמעט כל מהלך של הרשות המבצעת, הנבחרת, באמתלות משפטיות, בבחינת “ייקוב הדין את הממשלה”.
כצעד נגדי יזם שר המשפטים את הרפורמה המשפטית, זו המכונה בפי מתנגדיה המתלהמים “הפיכה משפטית”. כך או כך, אהרן ברק ויריב לוין, באופן קידום הרפורמה המתבקשת, שותפים לקרע שנפער בעם, קרע שאותו ניצל חמאס ב־7 באוקטובר.
נקלעתי פעם או פעמיים לתוך הפגנות הזעם ברחבת הבימה בתל אביב. הזדעזעתי למשמע הקריאות הנלוזות, למראה השנאה בעיניים והכרזות המסיתות. זהו “מחנה השלום” שאינו רוצה שלום פנימי. זהו מחנה ה”דמוקרטיה”, שכמו שאמר פרופ’ יובל אלבשן, שאינו מחסידי נתניהו, “מוביל לדיקטטורה”. ועוד אמר: “השופטים הרסו את הכללים, חיללו את המשפט”.
כבר היינו בעבר על סף מלחמות אזרחים. היא נמנעה בימי עלילת רצח ארלוזורוב והסזון (הסגרת לוחמי האצ”ל לידי הבריטים), היא נמנעה בפרשת אלטלנה (בגין: “מלחמת אחים לעולם לא!”). מלחמת אזרחים נמנעה גם בהתנתקות מרצועת עזה ובטרנספר שבוצע לאלפי ישראלים מבתיהם ומיישוביהם, משום שהימין לא פתח בה, גילה איפוק מול המהלכים הנוראים שלא היו לרוחו.
ומנגד, מתוך מחנה הימין יצאו רוצחי אמיל גרינצוויג ויצחק רבין. האם גם את הימים הקשים האלה נעבור בלא שניקלע למלחמת אזרחים שתגשים את משאלת לב אויבינו? אפשר לקוות, קשה להאמין. משום שנושאי דגל ההסתה, הקוראים “בוגד”, אלה ראשי מפלגות ודוברים בולטים בתקשורת. אם תפרוץ מלחמת אזרחים, יאיר גולן, אהוד ברק, גיא פלג, יורם יובל, שקמה ברסלר, גלעד קריב ומפלגים אחרים יישאו באחריות לאסון.