לפני כמה שבועות צלצל הטלפון בלשכתו של יו”ר בית הנבחרים האמריקאי מייק ג’ונסון. על הקו היה הנשיא, דונלד טראמפ, עם הצעה לעסקת חליפין. אני אתן לך דיוקן של תומאס ג’פרסון, מאלה שיש במרתפי הבית הלבן, אם אתה תיתן לי את הדיוקן של ג’יימס פולק שתלוי בגבעת הקפיטול, מקום מושבו של הקונגרס. פולק היה הנשיא ה־11 של ארה”ב, אבל לפני כן היה גם יו”ר בית הנבחרים. לכן יש פורטרט שלו בבעלותו של ג’ונסון. נו, הייתם מחליפים ג’פרסון תמורת פולק?
ג’ונסון לא יכול לסרב לנשיא שלו, כך שציור של פולק מתנוסס עכשיו במשרדו של טראמפ. מודל. השראה. לפי כמה עדויות – ואני מסתמך על דיווח ב”וול סטריט ג’ורנל” – טראמפ כבר אמר לכמה מבקרים בבית הלבן שהוא מעריץ את פולק. כדאי להביט במפה כדי להבין מדוע. פולק העביר לידי ארה”ב באמצעות סיפוח ומלחמה את טריטוריית אורגון, את קליפורניה וחלק גדול מדרום־מערב אמריקה. “הוא קיבל הרבה אדמה”, אמר טראמפ למבקרים בבית הלבן זמן קצר לאחר תליית הציור. למעשה, יותר מכל נשיא אחר, לפניו או אחריו.
בקרב אינטלקטואלים אמריקאים פולק עוד מייצר מחלוקות, דומות למדי למחלוקות שחוללה תקופת הנשיאות שלו. “בעוד למבקרים העכשוויים של ג’ון אדמס, תומס ג’פרסון, אברהם לינקולן ושני הרוזוולטים אין כמעט השפעה מתמשכת על המוניטין ההיסטורי של אותם נשיאים, מעמדו ההיסטורי של פולק נראה לכוד בוויכוחים ובמחלוקות שהתערבלו סביבו במהלך שנות הבית הלבן החשובות שלו”, כתב ההיסטוריון רוברט מרי. “הוא נתפס על ידי רבים כיום כמניפולטור אימפריאליסטי שכופף את האמת ואת רצון האומה למטרותיו המפוקפקות”.
במה חטא? הוא השתמש בכוחו כנשיא לפתיחה במלחמה מיותרת; שיקר לעם האמריקאי בנוגע לאירועים שהובילו למלחמה; גנב שטחים מאומה שלא יכלה להשיב מלחמה; והפך את אמריקה למדינה תוקפנית ותוקפת. גנרל הניצחון במלחמת האזרחים, לימים הנשיא יוליסס ס. גרנט, כינה את המלחמה של פולק “המלחמה הכי לא צודקת שניהלה אי־פעם אומה חזקה נגד אומה חלשה יותר”.
עכשיו נסו לדמיין את אמריקה בלי המלחמה הלא־צודקת הזאת. דמיינו אותה ללא בעלות על קליפורניה, אורגון, אריזונה, נבדה, ניו מקסיקו, אולי טקסס, שטחים כבירים ש… אי אפשר לדמיין את אמריקה בלעדיהם. עכשיו הפכו את הדמיון לשתי שאלות, אחת על טראמפ, אחת על פולק.
נתחיל בפולק: אם לא היה שם, האם קליפורניה לא הייתה עוברת בסופו של דבר לידי האמריקאים כך או כך, כי פשוט אי אפשר להעלות על הדעת התפתחות אחרת? עכשיו נציע את אותה שאלה בגרסה הרבה יותר פרובוקטיבית: נניח שבסופו של דבר קנדה תהפוך, בדרך כזאת או אחרת, למדינה ה־51 של ארה”ב (או לכמה מדינות בארה”ב), האם זה משום שיום אחד קם אדם – טראמפ – והציע דבר שיגעוני, או שבדיעבד נוכל לומר שכך אמור לקרות מתישהו? נאמר שכמו שאי אפשר לדמיין את ארה”ב בלי קליפורניה, אי אפשר לדמיין אותה גם בלי אונטריו או אלברטה?
אמצעים ומטרות
יש מסר אחד שראוי לזכור, לאחר קריאת הספר “על אסטרטגיית על”, של ג’ון לואיס גדיס: מדינה נכשלת בהשגת יעדיה, כאשר אינה מתאימה את המטרות ליכולות בפועל. מכאן, הכל פרטים: הרמטכ”ל מזהיר את המדינאים שאין לו מספיק חיילים כדי להגשים את השאיפות שלהם. המסקנה המתבקשת היא אחת משתיים: או לארגן מחדש את לוח המטרות, לקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע מה עכשיו, ומה אולי אחר כך ומה כנראה אף פעם לא; או למצוא דרך ריאלית שתאפשר תגבור בכוח האדם, כך שאפשר יהיה לנסות להשיג את המטרות.
הנה סיפור אמיתי, שגרתי. המספרים שונו קצת, כדי שלא יהיה קל מדי לבדוק במי מדובר. בשבועות האחרונים נקראו מפקדיו של גדוד שאמור לצאת למילואים להכנת צוות – מפגש, תדרוך, סיור בגזרה, היכרות עם המשימות. למפגש נקראו כ־90 אנשי מילואים. כמה התייצבו? 35. אלה כאמור המפקדים, לא החיילים. גם מהם באו כשליש מהנקראים.
מאכזב? אפשר לומר שזה מאכזב. צפוי? אפשר לומר שזה צפוי. מאתגר? כן, זה ללא ספק מאתגר. הדור הצעיר של הישראלים (ולא מעט מבני הדור המבוגר יותר) הוכיח בשנה וחצי האחרונות שכאשר המשימה ברורה והדחיפות ברורה הוא מתייצב בנחישות, באומץ, בנכונות להקריב. הוא מוכיח כעת שאינו מזהה לא משימה ברורה ולא דחיפות ברורה. מה שהוא מזהה זו מריחה. מה שהוא מזהה זו התחמקות מקבלת החלטות לא נוחות.
דוגמה להחלטה לא נוחה: ויתור על חלק מיעדי המלחמה בגלל מחסור בכוח אדם. המדינאים יכולים להחליט שהתאמת היכולות למשימות מחייבת מהלך כזה. לוותר על משהו. זה יחייב אותם לעמוד מול רשימת המשימות ולהחליט אילו מהן חיוניות מאוד ואילו חיוניות פחות. זה יחייב אותם לקחת סיכונים מסוימים. ברור שוויתור על יעד פירושו לקיחת סיכון. זה יחייב אותם לשאול שאלות יסודיות על האפשרויות של ישראל בזירה מורכבת עם הרבה מאוד שחקנים, אילוצים, מגבלות.
זה יחייב אותם לעמוד מול הציבור – אולי גם הציבור שלהם – ולהסביר החלטה שתמיד תישמע רע. “החלטנו שאפשר להוציא את הכוחות מהחרמון הסורי” – נשמע לא טוב. “החלטנו שאפשר לדלל כוחות ביהודה ושומרון” – נשמע מסוכן. “החלטנו שבשלב זה איננו ממשיכים את התמרון בעזה, אף על פי שחמאס עוד שולט בשטח” – נשמע בעייתי.
זו אפשרות לא נוחה אחת, לנוכח המציאות שנוצרה, לשנות את היעדים כדי להתאים אותם ליכולות. אפשרות לא נוחה שנייה היא לעשות את הדבר ההפוך. לחזק את היכולות כדי להתאים אותן ליעדים. מה כוללת האפשרות הזאת? היא מחייבת תוספת משמעותית של כוח אדם לצבא, ואת התוספת הזאת אפשר לנסות להביא אתם יודעים מאיפה. יש רק מקום אחד שבו נותרו מספיק צעירים כדי למלא את המכסה שצה”ל זקוק לה: המגזר החרדי. אלא שגם זה לא נוח. זה יערער את הקואליציה, יקשה על המשך כהונת הממשלה, יקרע את הברית הפוליטית של קבוצות שמחזיקות בכוח רב. לא נוח.
בשבועות האחרונים, במסגרת צילומים לעוד פרקים בסדרת הסרטונים “האתגר החרדי”, נפגשתי עם מספר לא מבוטל של אנשי מקצוע שעסקו בניהול כוח אדם במערכת הביטחון. לא היה אחד מהם – אפילו לא אחד – שהציע אפשרות אחרת להגדלה משמעותית של הכוח הלוחם מלבד גיוס צעירים חרדים.
כן, אפשר למצות עוד קצת את כוח האדם הקיים, למשוך בשולי השמיכה, למצוא כמה משרתים אבודים שטרם נקראו, להחזיר לשירות ותיקים. כל זה, כמו שאמר לי אחד מהם, “בשוליים”. אחר אמר: “הלימון סחוט”. קבוצות גדולות של גברים שטרם גויסו יש שתיים: חרדים וערבים. משמע, למי שרוצה צבא גדול יותר, שיוכל לממש את כלל היעדים, יש רק אפשרות אחת. וצריך לומר: זו לא אפשרות שיהיה קל לממש.
כרגע המדינאים פוסחים – המילה המתאימה לחול המועד פסח – על שתי הסעיפים. במקום לבחור, הם מתמהמהים, מקווים לטוב, מתחמקים מהאמת, מטילים את האחריות על אחרים. במקור, הביטוי “פוסחים על שתי הסעיפים” מצוטט במקרא מפיו של הנביא אליהו: “וייגש אליהו אל כל העם ויאמר עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים”. הנביא מפציר בעם לבחור באל האמת – בין אם זו אלוהות הבעל ובין אם זה אלוהי ישראל. בחרו אחד מהם ו”לכו אחריו”, אומר הנביא לעם. והם, כמו מדינאי ישראל כיום, “ולא ענו העם אותו דבר”. ובעצם – ענו. רק לא את התשובה הנכונה. בשבוע האחרון מתגלגל כאן דיון בעקבות “מכתב הטייסים”, ואחריו עוד שלל מכתבים, של רופאים, אנשי מודיעין, חיל הים, צנחנים. כל חיל והחותמים שלו, כל קבוצת מילואימניקים, או מילואימניקים לשעבר, והנוסח שלה.
לא צריך להיתמם או להתבלבל: המכתבים האלה הם סוג של איום על צה”ל ועל הממשלה. הם מנוסחים בקפידה, וכותביהם מסבירים שלא מדובר בסרבנות חלילה, מעשה שאיבד את הלגיטימיות המסוימת שהייתה לו ערב המלחמה. ומצד שני – בהחלט מדובר בשימוש בדרגה הצבאית כדי לשלוח מסר פוליטי וחברתי שמשמעותו ברורה: אם תמשיכו ככה, יהיה קושי גובר לשכנע אותנו לבצע משימות בנכונות ובהקרבה.
וגם מול הענישה לחותמי המכתבים לא צריך להיתמם או להתבלבל. נאמר את זה בבוטות: השעיה ממילואים היא לא עונש לחותמים – היא עונש למדינה. מי שקיבל את ההחלטה להשעות את החותמים על המכתבים, עשה משגה שייאלץ לסגת ממנו, כי כל השעיה תוליד עוד מכתב, וכל ענישה תצרף עוד חותמים, וצה”ל – כבר אמרנו – נמצא במצוקת כוח אדם, לא במצב של עודף. מה יעשה הצבא אם רוב בחטיבה יחתום על מכתב? לא יגייס אותה? מה יעשה אם יקבל עצומה של 10,000 אנשי מילואים? יוותר על שירותם?
צודקים מי שקובעים שהמכתבים הם פוליטיזציה של הצבא והחזרת שיח של גבול־סרבנות לזירה הציבורית. טועים מי שחושבים שהמענה הנכון למכתבים האלה הוא השעיה משירות צבאי.
נחזור ללקח העקרוני: התאמת יעדים ליכולות. אם היעד של המדינה הוא תוספת כוח אדם לצה”ל, היא לא יכולה לוותר על כוח אדם במקרים גבוליים של הבעת דעה – גם אם מגושמת ומיותרת – ולהסתכן באובדן של עוד כוח אדם. לעומת זאת, אם היעד של המדינה הוא ארגון מחדש של היעדים, או אז יתברר שכותבי המכתבים בכלל צודקים, ושהמדינה מנהלת כעת מלחמה שתכליתה אינה ברורה.
או ש… הנה אפשרות מטרידה, מחשבה שהיא על גבול הקונספירטיבית: אולי הנהגת המדינה רוצה לשנות יעדים, כי אין ברירה, אבל רוצה לעשות זאת בלי לשלם מחיר ציבורי? במקרה כזה, השעיית החותמים היא מהלך שאפשר לזהות מאחוריו טקטיקה. חותמי המכתבים יושעו, המדינאים יאמרו שבגלל החותמים שהושעו אין כוח אדם – ושבגללם ישראל נאלצת לוותר על חלק ממטרות המלחמה שלה. המהלך ההכרחי יתבצע, והאשמים יסומנו. וראו זה פלא: אלה לא יהיו המדינאים שחמקו מהחלטות, אלא אזרחים שזיהו את ההתחמקות מקבלת החלטות.
הדלפות וחקירות
אם נתעלם לכמה דקות מקריאות השבר הצפויות שכל תכליתן פוליטית, פרשת ההדלפה מחקירת השב”כ היא פרשה שמעלה שאלות מורכבות שקשה לתת עליהן תשובה נחרצת. מתי הדלפה היא מעשה ציבורי הראוי לשבח, ומתי מעשה של חתרנות הראוי לגינוי? באילו נסיבות ראוי לחקור נחרצות מעשה של הדלפה, ועד כמה נכון להרחיק לכת בחקירה כזאת? האם למדינה יש אינטרס לאפשר הדלפות, עד כמה, ובאילו מקרים? האם מדינה דמוקרטית שנהוג בה חופש עיתונות יכולה להתקיים ללא הדלפות?
על כל השאלות האלה בתי משפט בישראל כבר נדרשו בעבר להשיב, וכל פעם השיבו קצת אחרת. על כל השאלות האלה המחוקקים מסרבים, כדרכם, לתת תשובה מפורטת. אם ימנעו הדלפות – ימנעו מעצמם כלי עבודה חשוב. אם יתירו הדלפות – ייעשה בהן שימוש גם נגדם. נוח להם להותיר לקונה, ולתת לבית המשפט העליון לעשות את העבודה (ואז להתלונן על כך שהשופטים מחוקקים). כך, לדוגמה, הגנה על חסיון מקורות של עיתונאי הוכרה בפסיקה של השופט מאיר שמגר, ולא בחקיקה. “ההגנה על מקורות המידע… היא אפוא בגדר אינטרס של הציבור”, כתב שמגר.
האיסור על הדלפה מעוגן בחוק. “עובד הציבור שמסר, ללא סמכות כדין, ידיעה שהגיעה אליו בתוקף תפקידו, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, וכן מי שהגיעה אליו ידיעה בתוקף תפקידו כעובד הציבור, ולאחר שחדל מהיות עובד הציבור מסרה, ללא סמכות כדין, לאדם שלא היה מוסמך לקבלה, דינו – מאסר שלוש שנים”. האיסור על הדלפה הגיוני. השופטת אסתר חיות סברה שלעיתים יש לחקור הדלפות במהירות ובנחישות. “הדלפת פרטים מתוך חדרי החקירות או ממשרדי הפרקליטות בעת הימצא החקירה בעיצומה היא תופעה שפגיעתה רעה… בעניינים אלה מוטב ‘להכות בברזל בעודו חם’, ולמצות את אפשרויות הבירור והבדיקה ככל הניתן מיד עם היוודע דבר ההדלפה”.
הנה, כבר מתבהר שיש מתח קבוע, בלתי ניתן להתרה, בין חוק האוסר על הדלפה, לבין האינטרס הציבורי שיהיו הדלפות. במשפט של ליאורה גלט־ברקוביץ’, שהדליפה מחקירת ראש הממשלה אריאל שרון, נגד עיתון “הארץ” (שהייתי בו אחד הנתבעים), הזכיר השופט אבי זמיר כי “חשיבותה של זכות הציבור לקבלת מידע נעוצה בהכרה כי המידע המצוי בידי השלטון אינו קניינו של השלטון, אלא קניינו של הציבור; השלטון משמש אך כנאמן הציבור, ואינו יכול לנהוג במידע מנהג בעלים”.
נסכם: לציבור יש אינטרס שלא יהיו הדלפות. לציבור יש אינטרס שיהיו הדלפות. יש מתח מובנה שמוכרח להתקיים, ואין אפשרות למצוא נוסחה אחת שתתיר אותו. לכן כל מקרה לגופו, וכל מקרה מסובך כי בכל מקרה יש כמה גורמים:
• מדליף – שחושב שיש הצדקה להדלפה. נניח, חיילת שרוצה להדליף מסמכים מלשכת האלוף כי העובדות מזעזעות בעיניה (פרשת ענת קם).
• מודלף – שגם הוא חושב שהמידע צריך להתפרסם, ושיש לו אינטרס מקצועי בפרסום. במקרה שלנו, לפי הפרסומים, עמית סגל.
• מי שמרוויח מההדלפה – במקרה הזה, נניח, המחנה הפוליטי שההדלפה מאפשרת לו לזעוק שרודפים אותו (איתמר בן גביר).
• מי שנפגע מההדלפה – במקרה הזה, גורמי החקירה, כמו השב”כ, ואולי גם כלל הציבור (אם החקירה הייתה חשובה ונפגעה).
איך נדע אם ההדלפה הייתה מעשה ראוי או מעשה מגונה? לא נדע. מלכתחילה, מניעיה של ההדלפה הם לעיתים קרובות אידיאולוגיים (בואו נניח, לטובתו של המדליף, שלא מדובר בהדלפה ממניעים של רצון בקידום, או בגלל קטטה משרדית – במקרים האלה בוודאי שההדלפה פסולה). כלומר, יש מי שחושב (המדליף) שבמקרה הספציפי שלפניו יש הכרח להדליף מידע כדי למנוע מעשה פסול של השלטון. “לא על ריבוי מדליפים צריכים לקבול, כי אם על מיעוטם. לא מעט אסונות ועוולות היו נמנעים, לו ידע הציבור בטרם פורענות את מצב הדברים לאשורו”, כתב חבר הכנסת דאז יוסי שריד על פרשת ענת קם.
גלט־ברקוביץ’ טענה בבית הדין המשמעתי, לאחר שהעבירה את המידע על חקירת שרון, ש”הדברים… היו חייבים להיות מגולים לציבור”. ייתכן בהחלט שצדקה, אבל לא כולם סבורים כך. היועץ המשפטי לממשלה באותם ימים, אליקים רובינשטיין, חשב אחרת. הוא הרחיק לכת עד כדי התרה של מעקב נגד עיתונאים כדי לאתר את מקור ההדלפה.
אפשר להניח שהמקרה שמדובר בו כעת דומה. איש השב”כ שחשב שיש לחשוף לעין השמש מעשה לא ראוי של השלטון, ומערכת אכיפה שחשבה שההדלפה, במקרה הזה, חמורה במידה שמצדיקה אכיפה נמרצת. וכן, אין ספק שמערכת האכיפה רגישה במיוחד להדלפות מתוכה, מה שמוליד – באופן בלתי נמנע – סוג של הטיה, ויש שיאמרו אפילו ניגוד אינטרסים. קל לומר: ראש השב”כ והיועצת המשפטית לממשלה מגלים נמרצות מוגברת כשמדובר בהדלפות מתוך פעולות של הארגונים שלהם. קשה לומר: אז מי אתם רוצים שיקבל החלטה לחקור הדלפה במקרים כאלה? ועוד קשה לומר: האם הם צודקים שהדלפה מתוך חקירה חשאית היא מעשה חמור במיוחד, ולכן ראויה לטיפול מיוחד?
וכן, אין ספק שהעיתונות רגישה במיוחד לחקירת הדלפות, ולעיתים קרובות יוצאת נגדה בחריפות. העיתונות חיה מהדלפות, שבלעדיהן תעוקר יכולתה לעשות את מלאכתה באופן ראוי (גם הציבור לא היה רוצה שהמידע שמגיע אליו יהיה רק זה שמאושר ומנוסח על ידי דוברים חלקלקים ומיומנים). וגם זה מוליד – באופן בלתי נמנע – סוג של הטיה, ויש שיאמרו אפילו ניגוד אינטרסים. כלי תקשורת לא יכול לשבח חקירה או מעצר של מקור שהעביר לו מידע, כי בכך יאותת לכלל מקורות המידע שהוא לא הכתובת הנכונה להדלפות.
אחרי כל אלה, שיש להם שיקולים ענייניים, וגם שיקולים של טובתם האישית, באים העופות אוכלי הפגרים. אלה הפוליטיקאים, שעניינם היחיד הוא הון פוליטי. אם ההדלפה משרתת אותם, ייצאו נגד החקירה. אם ההדלפה פוגעת בהם, יתבעו חקירה. אם ההדלפה מתאימה לסדר היום שלהם, ישמחו ויצטטו אותה כמוצאי שלל רב. אם ההדלפה משבשת את סדר היום שלהם, יהלמו במוסדות שאינם מונעים הדלפות.
אחרי כל אלה, איך נכון לגבש עמדה? נסו להתעלם מהשאלה אם אתם אוהבים פחות או יותר את עמית סגל. נסו להתעלם מהשאלה אם אתם תומכים פחות או יותר באיתמר בן גביר. נסו להתעלם מהשאלה אם אתם בעד או נגד פיטורי ראש השב”כ והיועצת המשפטית לממשלה.
נסו להתאזר בסבלנות עד שתדעו מה בדיוק הודלף, ומה היה הנימוק בעד הדלפה, ולאיזה נזק גרמה ההדלפה, וקחו בחשבון, בסבירות גבוהה למדי, שגם אחרי כל אלה לא תגיעו להסכמה. יהיו מכם שיחשבו שצריך היה להדליף, יהיו מכם שיחשבו שצריך היה למצוא ולהעניש את המדליף.