רבים במקומותינו מייחלים למבוגר האחראי במערכת המשפט, שיקבל על עצמו את משימת בניית הגשר אל שתי הרשויות האחרות. כל מי שישראל יקרה לו מבין שהעימות המתמשך בין הרשויות מערער את אמון הציבור בכולן. במקום להשתתף בריקוד הטנגו המסוכן, המתבצע בימים אלו לאורך הקווים האדומים המפרידים בינינו לבין משבר חוקתי, הגיע הזמן שהשופטים והפוליטיקאים ישבו ביחד להקשיב אלו לאלו.
תקופה ארוכה האמנתי שהמחוללת הטבעית של השיח הזה היא דפנה ברק-ארז. הסיבה לכך היא אי אילו פסיקות עבר שבהן חרגה מן הקו המצופה ממנה. כאן המקום לציין שבעוד השופטים המכונים שמרניים פוסקים איש-איש לפי מצפונו ולפי העניין, הרי פסיקתם של חבריה של ברק-ארז בנושאים בעלי נגיעה ציבורית מתיישרת כמעט תמיד עם קו הקבוצה, למעט ברק-ארז, שמרשה לעצמה, לעיתים רחוקות אומנם, חופש עמדה.
בימים אלה בלטה ברק-ארז, לטוב ולרע, בשלושה פסקי דין מכוננים, השונים זה מזה באופיים ובמסר שלהם. באחד מהם מיצבה את עצמה מחדש כשופטת מקצועית משכמה ומעלה, אבל בשניים האחרים הציבה סימן שאלה בכל הנוגע ליכולתה להמשיך ולהתעלות מעל דין התנועה, כשהעדיפה את שייכותה השבטית-פוליטית על פני מחויבותה לשלטון החוק ולעקרונות השיפוט המקובלים.
אם שיטת הסניוריטי תשרוד ונעם סולברג יהיה הנשיא הבא של בית המשפט העליון, תחליף אותו בעוד כשמונה שנים דפנה ברק-ארז. צריך לקוות שעד אז תתעשת ברק-ארז ותפעל לרסן את נשיאה יצחק עמית, בעל האג’נדה הבעייתית, כדי שבכניסתה לתפקיד הנשיאה יקדם את פניה בית משפט מקצועי, מאוזן, הנהנה מאמון הציבור והחי בתלת-קיום בכבוד עם הממשלה והכנסת.
ולעניין הצל”ש והצל”גים. בעניין פרשת הילדה סופיה, תינוקת המריבה שבית המשפט החליט להותירה בידי האישה שבה הושתל העובר בטעות והרתה את סופיה ובידי בעלה שגידלו אותה – ולא בידי הוריה. במשפט זה הייתה ברק-ארז היחידה שצעדה ברגל הנכונה והעדיפה להחליט החלטה הגיונית, גם אם היא מרה כלענה לזוג המגדל.
אבל דעתה נותרה במיעוט, וסופיה לא הושבה להוריה. אני מאחל לשופטי הרוב בריאות ואורך ימים, כך שמי מהם אולי ייתקל ברבות הימים בסופיה הבוגרת שתשאל: מי נתן לכם את הזכות, כשהייתי בת שנתיים ולא הבנתי דבר, למנוע ממני לחבור להוריי? ועוד העזתם להיאחז בטובתי כביכול כנימוק להפריד ביני לבין יוצריי.
בניגוד לדעת הרוב, שהקישה מחוק הפונדקאות הלא רלוונטי, נצמדה ברק-ארז להיגיון ולשכל הישר. ברק-ארז בחנה את מטרת שני הזוגות בבואם לבצע הפריה מלאכותית: הרצון להביא לעולם ילד בעל זיקה גנטית אליהם. להוריה של סופיה אין שמץ אשמה בתקלה, ולכן אין הצדקה שבגלל הטעות בבית החולים ייגזל מהם התינוק שהוא בשר מבשרם.
מנגד, לדאבון הלב, אין בכוחו של בית המשפט לאפשר לבני הזוג שקיבלו את סופיה בטעות, לממש את מטרתם לקבל תינוק בעל זיקה גנטית אליהם. לכן, רק ההורים הביולוגיים יכולים להגשים את מטרת הטיפול ויש להשיב להם את בתם שאבדה, תוך הבטחת הקשר עם המשפחה שהביאה אותה לעולם וגידלה אותה באהבה ובמסירות אין קץ.
בבית המשפט של שמעון אגרנט ומשה לנדוי הייתה דעת המיעוט של ברק-ארז מהווה נדבך בקידומה להיות מועמדת טבעית לנשיאות בית המשפט העליון, לא רק בשל הסניוריטי, אלא גם מטעמי איכות. אלא שהפוליטיזציה שהמהפכה של אהרן ברק החדירה למערכת, גרמה לשיקולים המשפטיים לאבד את הבלעדיות והעליונות שהייתה להם בבית המשפט העליון.
וכך אפילו ברק-ארז חצתה את הרוביקון והצטרפה לפסק הדין המופרך משפטית בנוגע לדרך בחירתו של נציב שירות המדינה, ולפסק הדין המאולץ והמלאכותי בעתירה לפסילת פיטורי ראש השב”כ, אף שבוטלו, תוך שבירת העיקרון שעל פיו בית המשפט אינו פוסק בעניינים תאורטיים שאינם לצורך הכרעה בעתירה המונחת לפניו.
בהתייצבותה לצד עמית, עשתה ברק-ארז בחירה מכוננת: בין שבועת היפוקרטס המשפטית (המדומיינת) לשמור על עקרונות שלטון החוק, לבין נטיותיה השיוכיות. היא העדיפה את האחרונות, גם במחיר קעקוע נוסף של אמון הציבור במערכת המשפט. אהרן ברק שאף למלוא הארץ משפט, עמית, תלמידו שלוח הרסן, הרחיב את היריעה בצורה דרמטית למלוא הארץ חקיקה שיפוטית. ברק-ארז הראויה הצטרפה לדאבון הלב להכרעת הדין שלו על נימוקיה המופרכים.
לו אני ברק-ארז, ומחליט להתיישר עם הפסיקה חרף מופרכותה המשפטית, משיקולים אלה או אחרים – הייתי מוצא דרך לומר זאת במפורש וללא כחל וסרק. משהו בסגנון: קיימות הכרעות ערכיות מכוננות, החשובות לי יותר מהאינטגריטי המשפטי שלי. זה עדיף על נימוקים מופרכים שלו תלמיד של ברק-ארז היה כותב אותם בבחינה, היא הייתה מעניקה לו ציון נכשל.
למען הסרת כל ספק, מובן שבשום תנאי איני מצדיק הכרעה משפטית בניגוד לחוק בלא אסמכתה מפורשת בחוק אחר המאפשרת אותה. התעלמות מחוקים משמיטה את הקרקע מתחת לרגלי הרשות השופטת ומקריסה את האמון בה.
מה קרה ב-1977?
כבר נאמר כאן שהאחריות על היווצרות הסיטואציה שבה אנו מצויים היא בראש וראשונה של אהרן ברק. העילוי המשפטי, עתיר הכוונות הטובות, שהניסיון המגושם שלו לממשן החדיר למערכת המשפט את כל תחלואי הפוליטיקה, שזיהמו אותה ודרדרו את אמון הציבור בפסיקותיה.
ברק אמר פעם בהקשר של שימוש בכוונת המחוקק כמרכיב פרשנותי: אני מעדיף לעסוק באנליזה של החוק מאשר בפסיכואנליזה של המחוקק. אבל כשמדובר בחקיקה שיפוטית, פסיכואנליזה של השופט היא דווקא מאוד רלוונטית. האם אהרן ברק הונע לעבר המהפכה המשפטית כדי לכפר על תרומתו למהפך של 1977, שסיים את עידן ההגמוניה הבלעדית של האחוס”לים (אשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים) בממשלה?
יש להניח שברק, אז היועץ המשפטי לממשלה, ידע היטב שחשבון הדולרים הבלתי חוקי של לאה ויצחק רבין לא נתגלה לדן מרגלית תוך כדי שיטוט אקראי בחוצות וושינגטון. ברק אולי אפילו ידע שהסיפור הזה הוצע לאורי אבנרי, עורך “העולם הזה”, אשר מטעמים אידיאליסטיים סירב לקבלו. “העולם הזה” ויתר על סקופ ענק, שהיה מוכר עשרות אלפי גיליונות, כי חשש שהסיפור יפיל את ממשלת רבין.
אבנרי, איש עם אינטגריטי, לא היה מוכן לשרת מה שזיהה כקנוניה של אנשי פרס להפלת רבין. הוא העדיף את מה שראה כטובת המדינה לא רק על פני השיקול הכלכלי, אלא גם על פני מחויבתו המקצועית לחשיפת האמת, המוניטין שלו כחושף שחיתות, והמוניטין של העיתון כספק הבלעדי של סקופים המרעידים את אמות הסיפים.
ניתן להניח שברק היה מודע היטב לזהות הגורם שמסר למרגלית את החומרים המפלילים ומה היו מניעיו. אבל לדבר אחד לא ציפה: שהקורבן והמחולל ימצאו את עצמם חולקים את ספסלי האופוזיציה, והפורשים של חרות יגיעו לשלטון בראשות “המוקיון הפשיסטי”, כהגדרת בן-גוריון בזמנו – מנחם בגין, ששנים הוצג לציבור בקמפיין שוטף מוחות כמי שיוביל את ישראל למלחמה ודאית ומיידית.
כמו רבים אחרים המפיצים קמפיינים של הפחדה, גם העסקנים הבולשביקים בנשמתם של מפא”י כבר האמינו בשלב מסוים בשקרים של עצמם, שעליהם חזרו בתשע מערכות בחירות. עד כי מזכיר ההסתדרות המיתולוגי יצחק בן-אהרון הציע בטלוויזיה בליל הבחירות שלא לכבד את דין הבוחר. יש להניח שברבים בחוגי השמאל שבהם ברק היה בן בית, הוא היה כתובת להאשמה, כי הדחת רבין גרמה לאסון המהפך.
האם הפסיכואנליזה של ברק בואך ההפיכה המשפטית מלמדת על רצון מודע או תת-מודע לתקן את מה שאליבא דסביבתו הוא עולל לעם ישראל ב-1977? זו שאלה שתיוותר ללא מענה, אלא אם ברק יפתיע את עם ישראל בספר שיתעלה על יתר ספריו הרבים. זה הספר שבו יחלוק את גרסת האמת על 1977 ועל יחסיו עם מנחם בגין בקמפ דיוויד, והכי חשוב, חשבון הנפש האמיתי של המהפכה המשפטית. זה עשוי להיות הספר הכי חשוב והכי מעניין שנכתב אי פעם במדינת ישראל.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]