הצהרותיו הפומביות של הנשיא דונלד טראמפ שלפיהן איראן תהיה “בסכנה גדולה” אם שיחות הגרעין ייכשלו, מושכות אליהן תשומת לב עצומה. קביעת אולטימטום של חודשיים לקיומו של משא ומתן, תוך העברת איום מרומז לפעולה צבאית, מגבילה מראש את כושר התמרון ומרחב ההזדמנויות למעורבות דיפלומטית. הסיכויים להגעה להסכם מקיף ומחייב ועוד בפרק זמן כה קצר – חרף האופטימיות הזהירה, האווירה החיובית ודיווחים על “שיחות רציניות” שהתקיימו עד כה בין ארה”ב ואיראן – אינם גבוהים. בלימת תוכנית הגרעין והעשרת האורניום – סלע המחלוקת העיקרי ביניהן – היא חסם קריטי בפני מו”מ מוצלח.
בתוך כך, תגבור כוחות צבא ארה”ב, לרבות הזזת מפציצים אסטרטגיים (2B) ומטוסי קרב מתקדמים (35F) במרחב האוקינוס ההודי והמזרח התיכון, במקביל להגברת המתקפות על החות’ים בתימן – מעצימים את הלחצים על טהרן ומדגישים את עוצמת האיום המופנה כלפיה. בנוסף, הפעלת “מקסימום לחץ” צבאי אמריקאי תוך ניצול חולשתה הכלכלית (אבטלת צעירים המגיעה ל־30%, אינפלציה של יותר מ־40% ופיחות של כ־55% בערכו של הריאל, שנמוך כיום פי 20 מערכו בעת החתימה על הסכם הגרעין ב־2015), נועדה לכפות עליה ויתורים רציניים שיבלמו באופן מכריע את שאיפותיה הגרעיניות.
עם זאת, התבוננות מקרוב מראה כי אף שמהלכיו האגרסיביים של טראמפ הובילו לחזרתה לשולחן המו”מ, במקביל הם גם העמיקו את ההתנגדות העזה וחוסר האמון העמוק של עלי חמנאי, מנהיגה העליון, כלפיו. כל אלה מחדדים את תפיסת ארה”ב והממשל האמריקאי כיריב מר בעיני ההנהגה בטהרן, ומקשים אף יותר על התקדמות משמעותית בשיחות תוך השגת פשרות והבנות בין הצדדים.
לא בכדי, על רקע זה איראן מקשיחה את עמדתה ומסרבת בתוקף להפסיק את תהליך העשרת האורניום, או לוותר על יכולות הטילים שלה. תוכניתה הגרעינית היא ליבת אסטרטגיית ההרתעה שלה, המיועדת כביכול למטרות אזרחיות, כפי שעולה מהסכם ה־JCPOA מ־2015. זאת ועוד, טהרן, שמאשימה את טראמפ בפרישה חד־צדדית מההסכם ב־2018 ובכפיית המו”מ הנוכחי עליה, רואה במדיניות האגרסיבית של הממשל האמריקאי ניסיון להתערב בענייניה הפנימיים תוך שינוי המשטר.
ברוח זו משרד החוץ האיראני אף הודיע השבוע כי טהרן, שדוחה בתוקף את הדרישות לפרק את תשתיות הגרעין שלה מעבר למה שסוכם ב־2015, מסרבת לקבל תנאים הפוגעים בריבונותה, או ביכולות ההגנה שלה וכי “כל ניסיון להביא את נושא הטילים לשולחן המו”מ, יביא לסיום מיידי של השיחות”.
יתרה מכך, בעודה חותרת לביסוס שליטתה והרחבת השפעתה במזרח התיכון – חרף מצבה הכלכלי, ועל אף או בשל התמוטטות משטר אסד, היחלשות “ציר ההתנגדות” ורשת שלוחיה בדגש על חיזבאללה וחמאס – איראן אף דורשת להסיר מיידית את כל הסנקציות המוטלות עליה, לרבות סנקציות משניות המגבילות את פעילותה הכלכלית וחוסמות את מערכות המימון והסחר שלה בדגש על הכנסותיה מנפט וגז טבעי. בעניין זה, מאמרים עדכניים מראים כי חרף הסנקציות הבינלאומיות המוטלות עליה, תפוקת הנפט של איראן – יצרנית הנפט השלישית בגודלה (אחרי סעודיה ועיראק) בארגון +OPEC – עומדת השנה על 3.99 מיליון חביות נפט גולמי ליום, 4% מהתפוקה העולמית.
דילמה גיאו־אסטרטגית
בראייה גיאופוליטית ואסטרטגית רחבה, אי־הגעה להסכם שיגביל את תוכנית הגרעין האיראנית ויפקח על היכולות הצבאיות והטכנולוגיות האיראניות היא מצב כאוטי ומסוכן כשלעצמו. זאת במיוחד כעת, נוכח חולשתה הפוליטית־כלכלית של איראן לצד התקדמותה הטכנולוגית, וכן על רקע הסלמת המלחמה ברצועת עזה והמאבק בחות’ים בתימן. זוהי נקודת שפל חמורה ונפיצה ביותר, העלולה לשאת השלכות ביטחוניות הרות אסון, שישפיעו על איראן וישנו את מפת היחסים ומאזן הכוחות האסטרטגי במזרח התיכון, שיקרינו על הזירה הבינלאומית.
כישלון המו”מ יגביר באופן דרסטי את הסבירות לאסקלציה צבאית ויאלץ את ישראל להכריע אם לפעול באופן חד־צדדי תוך סיוע אמריקאי נגד מתקני הגרעין של איראן, או להסתכן באובדן אמינותה. זוהי דילמה גיאו־אסטרטגית ביטחונית אדירה, שעלולה לגרור אותה ואת ארה”ב לעימות אזורי רחב יותר.
כישלון המגעים אף עלול לגרום להנהגה בטהרן להאיץ את העשרת האורניום תוך צמצום “זמן הפריצה” שלה לשבועות הקרובים (היא אגרה עד כה 275 ק”ג המספיקים לייצורן של 6־7 פצצות גרעיניות), מה שמגביר את אי־הוודאות הביטחונית, חוסר היציבות והמתיחות האזורית, שעלולים להתעצם אף יותר נוכח איומיה לפרוש מאמנת NPT.
מהלך קיצוני זה, אחד מקלפיה החזקים ביותר של טהרן, עלול לערער את מאמצי הקהילה הבינלאומית למנוע הפצת נשק גרעיני, שעלול להגיע לגורמים עוינים (ובהם ארגוני טרור ומיליציות שיעיות פרו־איראניות), וכן להוביל להאצת מרוץ החימוש והקמת כורים גרעיניים על ידי מדינות נוספות ברחבי המזה”ת והעולם (דוגמת טורקיה, מצרים וסעודיה). כל אלה עלולים לגרום להתפשטות האיום הגרעיני והחרפת האקלים הביטחוני האזורי והגלובלי.
אקלים ביטחוני סוער
זאת ועוד, התמוטטות המו”מ והחמרת הסנקציות נגד איראן צפויות להוביל להידוק השותפות בינה לבין רוסיה וסין, שיעמיקו את קשריהן הצבאיים והכלכליים, יבססו וירחיבו את השפעתן במזרח התיכון, בין השאר, בהסכמי סחר, כדוגמת יוזמת ה”חגורה והדרך” (BRI) של סין. המגבלות הכלכליות אף עלולות לדחוף את טהרן להשקיע מאמצים בביסוסו מחדש של הציר הרדיקלי ורשת ה”פרוקסים” האזורית שלה, שיגבירו את מתקפותיהם על אינטרסים ונכסים של ארה”ב, ישראל ובעלות בריתן האזוריות, כולל מתקני הנפט והגז של נסיכויות המפרץ (כגון, סעודיה ואיחוד האמירויות).
השפעתם המצרפית הפוטנציאלית של כלל התרחישים, שרק מקצתם נמנו לעיל, חורגת הרבה מעבר לאיראן. אלה יגרמו לטלטלות במזרח התיכון – שבו ממוקמות חמש מתוך עשר יצרניות הנפט המובילות בעולם, האחראיות להפקה של כ־30% מהייצור העולמי – טלטלות שיגבירו את התנודתיות בשוקי הנפט הגלובליים, יקרינו על כלכלות העולם שתלויות בנפט וישפיעו על השווקים וערוצי הסחר הבינלאומיים (בין השאר נוכח המכסים שהטיל טראמפ על מדינות העולם).
יתרה מזאת, כישלון ההסכם והחרפת המגבלות הכלכליות על איראן יעצימו את בידודה הבינלאומי ומצוקתה הכלכלית (תמ”ג של 401,357 מיליון דולר ב־2024). הם יובילו לירידה משמעותית ביצוא הנפט שלה, לפיחות נוסף במטבע ולפגיעה בהכנסותיה, שיחריפו את האינפלציה וממדי העוני במדינה (על פי הערכות של הבנק העולמי, נכון ל־2024 כ־40% מהאוכלוסיה האיראנית, המונה כ־90 מיליון בני אדם, חיה מתחת לקו העוני).
החמרת הסנקציות, בד בבד עם צמצום הסיוע הכספי וההשקעות באיראן, צפויה לחזק את התסיסה הפנימית נגד המשטר, שנתון ללחצים כבדים בעיקר מצד משמרות המהפכה, שמתנגדים לעסקה עם ארה”ב ודוחפים להקצנה נוספת בעמדת ההנהגה. בתוך כך, שילוב בין הגברת המצוקה הכלכלית־חברתית להעמקת הקיטוב הפוליטי בין הזרם השמרני לזרם הרפורמיסטי בהובלת הנשיא מסעוד פזשכיאן, כמו גם, ואולי בעיקר, הלחצים העצומים שמפעילה ארה”ב בשיחות הגרעין – מעמידים את איראן במבחן.
כל אלה יוצרים סביבה הפכפכה שבה זעזועים חיצוניים (כגון, תקיפות צבאיות, מחאות או סנקציות כלכליות) עלולים ליצור משבר עמוק ורב־ממדי, שיקשה על ההנהגה האיראנית להיחלץ ממנו. משבר זהות ומשילות שיחליש את מעמדה הגיאופוליטי ותדמיתה העוצמתית של איראן בזירה הבינלאומית ישחק את היציבות והלגיטימציה של המשטר האיראני, ולבסוף יאיץ את קריסתו.