יש רגעים שבהם החמלה הישראלית שלנו כלפי הטרור האכזרי פשוט גורמת לי לרצות לרדת מהארץ. איזו עוד מדינה בעולם מספיק מטומטמת, חוץ מאיתנו, כדי לרחם כל הזמן על מחבלים רצחניים? השבוע הקואליציה ציפתה שימחאו לה כפיים על הבשורה שישראל החלה לראשונה בתהליכי גירוש של מחבלים אזרחי ישראל.
זאת, על פי החוק לשלילת אזרחות ממחבלים המקבלים תגמולים מהרשות הפלסטינית. יש לי צרבת רק מלכתוב את הפוליטיקלי קורקט הזה. אני רוצה לראות את האנשים שרצחו את בני עמי – בעולם הבא עם כל הבתולות המדומיינות שלהם, בדין של עונש מוות.
בארצות הברית הגדולה, אחותנו, ידידתנו, השראתנו, המדינה הנאורה בעולם – קיים עונש מוות. מדובר בדין. הוא נעשה בצורה מסודרת ומקובלת. למה אנחנו, בשנת 2025, בשבוע שבו מציינים 600 ימים למלחמה ששילמנו עליה את המחירים היקרים מכל, צריכים להסתפק ב”תהליכי גירוש מחבלים אזרחי ישראל”? מה זה השטויות האלה?
איך ייתכן שלמען “זכויות אדם” – כשלא מדובר פה בבני אדם, אלא במחבלים – אנחנו כל הזמן נאלצים להתקפל בתוך עצמנו ולהסביר לעצמנו למה זה בלתי אפשרי? מי עוד בימים כאלה מוכן להעניק תנאים למחבלים רצחניים שנכנסים לתאי הכלא שלנו, מתעצמים שם, נחשבים לשהידים, ויודעים שהם ייצאו בעסקאות כי אנחנו מקדשים את החיים? כמה סמרטוטים אנחנו יכולים להיות? וזה עוד לפני שפתחנו את הטיפולים הרפואיים שהם מקבלים פה על חשבון המיסים שלנו.
כשאביגדור ליברמן הגיח לחיינו הפוליטיים עם עונש מוות למחבלים, היו שהזדעזעו ממנו כלפי חוץ אך העריצו אותו כלפי פנים. האיש זיהה את הנולד. זהו תפקידם של מנהיגים. היום גם לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ישנו הקהל הזה. ובזמן שאנחנו מקדמים פה במדינה לראשונה “תהליכי גירוש מחבלים אזרחי ישראל” ויש המתרשמים מעצמם, הדרך לעשיית צדק עוד ארוכה. צדק צריך להיעשות, אך צדק גם צריך להיראות.
צדק, כן. מילה כזו שבמדינה שלנו כנראה כבר איבדה משמעות אמיתית, כי יותר חשוב לכל מיני יאיר גולנים להפיץ עלינו שטויות, שמבלבלות את המטרה של כולנו – לנצח את הטרור. ואת הטרור לא מנצחים עם “תהליכי גירוש למחבלים אזרחי ישראל”. טרור מנצחים בכוח. משום שכוח מכבד רק כוח. עונש מוות למחבלים, אתמול, שלשום, אחרי 7 באוקטובר בטוח. התפכחו פה, לא? אחרת הם יתרבו וימיטו עלינו אסונות נוספים אם לא נמית אותם. עם כל הכבוד ל”תהליכי גירוש מחבלים אזרחי ישראל”. יאללה, כמה חארטה.
השולטת
מנהיגי עולם ואזרחי עולם כאחד הציגו השבוע אחדות. אחדות גברית, אחדות פנימית, אחדות עם עומקים. האחדות הזו נסבה סביב גבר אחד בעולם. ביומיום הוא נשיא צרפת, ביום שלישי הוא היה גבר שחטף מאשתו. כן, כן, גם העובדה שאתה עמנואל מקרון לא נותנת לך הקלות מהאישה.
הגברת הראשונה של צרפת, בריג’יט, החטיפה סטירה (די מוזרה, על השפתיים) לבעלה – כאמור, נשיא צרפת – שנותר המום. לא מהסטירה, אלא מהעובדה שדלתות המטוס הנשיאותי בדיוק נפתחו וכל העולם נחשף לרגע המביך הזה. אם זה לא הספיק, הגברת הראשונה לא נשארה חייבת, ובעודה יורדת מהמטוס מלמלה מבין שפתיה, כך לפי מומחים לשפת גוף, “תתרחק ממני, לוזר”.
מעבר לכך שזה רגע צהוב, או רגע שלזמן קצר ממלא בשלוות נפש ומעיד על כך שגם למנהיגי עולם יש עניינים בנישואים, הדבר הכי עלוב בכל האירוע הזה הוא ממש לא הסטירה, אלא הזלזול של הנשיא מקרון בצרפתים ובאזרחי העולם, שצפו בניסיון עצוב לשנות את הנרטיב עם הספין הכי ישן בספר, שלפיו מדובר בהתבדחות.
האירוע הזה מושך באופן טבעי למחשבה סביב נשים של מנהיגי עולם. לשאלה עד כמה הן משפיעות ועד כמה הן לא. אז זהו, שהן משפיעות בהחלט. בדיוק כפי שהאנשים שקיימים בחיי כולנו משפיעים עלינו, סביבה היא אירוע משפיע, ובוודאי שגם האדם שלו נישאת.
כשפוליטיקאים חדשים נכנסים לזירה והם בתחילתו של קמפיין בחירות למשל, היועצים האסטרטגיים תמיד בוחנים מאיזה חומר עשויה אשת המועמד, ומקרבים אותה כשותפה. ברגעי משבר היא זו שתרים את המועמד, וצריך לשמור עליה שלא תתפרק (או תפרק…) בהמשך הדרך.
האירוע הזה מוביל למחשבות על הנשים שמאחורי הפוליטיקאים בישראל. אני יודעת שכולכם חושבים כרגע רק על אחת, אבל האמת היא שיש עוד כמה וכמה כאלה. הן פשוט עוד לא נשים של ראש הממשלה, אך הן בהחלט רואות את עצמן שם בהמשך. נקווה שהן יהיו יותר חשאיות בנוגע לריבים עם הבעל. עד אז, לא שכחנו שמקרון רוצה לקדם מדינה לפלסטינים – סוג של מתנה על 7 באוקטובר. ורק על זה מגיעה לו סטירה.
קופי טו גו
השבוע סולקתי מבית קפה. החטא: ישבתי עם מחשב נייד. מסתבר שיש בית קפה כזה שלא מאפשר שיישבו בו עם מחשבים ניידים בשעות הערב. הוא כמובן בית הקפה היחיד שהיה באזור, בדיוק כשהייתי חייבת להרביץ מרתון של זומים.
אם לדייק, אז לא בדיוק סולקתי. הודיעו לי בנעימים שעתיים לפני כן. יענו – התראה. אבל העלבון. אנשי המחשבים הניידים בבתי הקפה, אנחנו קהילה. מה יהיה עלינו? האם אנחנו בדרכנו חזרה הביתה? או שמתחיל פה תהליך שסופו עבודה מספסלי הרחוב?
עד אז מצאתי בית קפה אחר, שקיבל את המחשב הנייד שלי ובעיקר הכיל באהבה את כל התלונות שלי על שאירע לי. בלילה, אחרי שסיימתי לעבוד, חזרתי לזירת האירוע הראשונית – לבית הקפה הקודם, זה שאוסר על מחשבים ניידים. היה חצי ריק. קארמה איז אה ביץ’.