כשפורסם היום (שבת) כי בלשי ימ”ר נגב עצרו ארבעה חשודים תושבי תראבין בסחיטת דמי חסות מיישובי העוטף תוך גניבת טרקטורים שנועדו לשיקום קיבוץ בארי, התעוררה בליבי שאלה: אם יורשעו – איך ייענשו העבריינים האלה? התשובה לה, עשויה לקבוע את פני המלחמה בתופעת סחיטת דמי חסות הנפוצה לדאבון הלב בישראל.
שנים רבות של התעלמות מהבעיה לא הביאו לפתרון, אלא החמירו את המצב והביאו לכך שבעלי עסקים רבים, חקלאים, קבלנים ואף אזרחים פשוטים שבונים את בתיהם בשיטת “בני ביתך” פועלים תחת לחץ וסחיטה. חדשות לבקרים מפורסם על מקרים של הצתות, ירי וחבלה שמבצעות כנופיות נגד מי שמסרבים לשלם דמי חסות. כמעט אין אזור בישראל שלא נפגע מידם הארוכה של הארגונים הפליליים העוסקים בגביית כספים שלא כדין ותחת איומים.
הוכחת העבירה מסובכת מאוד, מה שמקשה על המשטרה והפרקליטות את המאבק בסוחטים. אך גם כשמורשעים עבריינים, לעיתים הם זוכים לענישה מקלה. נוכח המציאות, הנפגעים נכנעים ולרוב משלמים את הכסף הנדרש. כנראה שהם מבינים שכדי לשמר את חייהם, עליהם להרכין ראש.
נקודת אור שמסמנת התייחסות מחמירה לעבירות ממשפחת הסחיטה, הייתה בשבוע שעבר, עת קיבל בית המשפט העליון פסק דין חד-משמעי בפרשת נידאל אבו לטיף, שהואשם בסחיטת 2.5 מיליון שקל מקורבנותיו. השופטים אלכס שטיין, דפנה ברק-ארז ויעל וילנר החמירו בשנה וחצי את עונש המאסר שקבעה עבורו הערכאה הקודמת – מארבע שנים לחמש וחצי.
“עונש המאסר שהושת על המשיב סוטה מרמת הענישה המקובלת”, קבע השופט שטיין תוך מה שמשתמע כביקורת נוקבת על השופט בני שגיא שגזר את העונש המקורי. האמירה הייתה נחרצת וברורה: “ענישה צריכה להעביר מסר חד וברור לציבור, כי הסוחטים באיומים ישלמו על מעשיהם בדרך של שלילת חירותם לתקופה ארוכה”. עונשים קלים כמו שקיבל אבו לטיף בערכאה הראשונה מתוארים בעולם המשפט האמריקאי כ- “slap on the wrist” – מכה קלה על כף היד.
החוק החדש – האם הוא רק מהפכה על הנייר?
עתה, כשמעצרם של גנבי הטרקטורים הוארך עד 9 ביוני לצורך מיצוי החקירה, ולנוכח הגישה המחמירה של ביהמ”ש העליון כלפי סחיטה באיומים ככלל, השאלה היא – האם בתי המשפט יישמו לחומרה בעניינם ואצל אחרים שיורשעו בעבירות סחיטת דמי חסות, את הענישה ב”חוק הפרוטקשן” שאושר ביולי 2023?
החוק, שיזם ח”כ אלמוג כהן, קובע עונש מינימום של שלוש שנות מאסר על גביית דמי חסות שהוגדרה כעבירה נפרדת בפני עצמה. החוק, התקבל מתוך הבנה כי העונשים הקלים והחוקים הקיימים לא הצליחו למגר את התופעה. בדברי ההסבר נכתב “המציאות בשטח מוכיחה כי איום לשם סחיטת אדם או בעל עסק לא תמיד נעשה בצורה מפורשת וגלויה אלא באופן מרומז, בהסתמך על זהות המאיים, על זהות שולחו או על “השם” שיצא לו באזור. בנוסף, המשטרה נתקלת במצבים בהם ארגוני פשע המתחזים לחברות שמירה גובות מבעלי עסקים כסף עבור “שירותי שמירה” לכאורה, כאשר בפועל לא מסופק שירות כלשהו”.
על פי נתוני משטרת ישראל, בשנת 2021 לדוגמא, נפתחו 105 תיקי סחיטת דמי חסות – והמספר הולך וגדל. לדברי דו”ח של מרכז המידע של הכנסת – התופעה פוגעת באופן חמור בכלכלת ישראל, בהיקפים של מיליארדי שקלים בשנה.
מה שהופך את מקרה תראבין לחמור במיוחד הוא התזמון והקורבנות שהעבריינים בחרו לעצמם. החשודים נתפסו כשהם מנסים לסחוט דמי חסות מיישובי העוטף הנמצאים בתנופת שיקום מאז מתקפת 7 באוקטובר. הם לא רק ניסו לנצל את המצוקה של הקהילות הנפגעות, אלא גם גנבו טרקטורים שיועדו לשיקום קיבוץ בארי – אחד הסמלים של התקומה הישראלית לאחר הטבח.
זהו מקרה בוחן עבור החברה הישראלית כדי לברר האם יש לה כוונה אמיתית להיאבק בעבירות סחיטת דמי חסות. אם בתי המשפט ימשיכו בגישה המקלה שאפיינה את הטיפול בעבר, התוצאה תהיה המשך התפשטות התופעה. אם יאמצו את הגישה המחמירה שמוביל אליה החוק ואת זו שביסס כלפי סחיטה באיומים בית המשפט העליון בפרשת אבו לטיף, אולי נראה שיפור אמיתי.
השופט שטיין הדגיש בפסק הדין כי ענישה מחמירה נחוצה “לא רק מטעמי הלימה והרתעת הרבים, אלא גם כדי לעודד את קורבנות הסחיטה לשבור את קשר השתיקה שנכפה עליהם”. האם הענישה תעודד עוד קורבנות לפנות למשטרה, או שהם ימשיכו לשתוק מחשש שהמערכת לא תעניש בחומרה את הסוחטים אותם?
אבל חוקים על הנייר הם רק התחלה. המבחן האמיתי יבוא עם גזרי הדין שיצטברו למתחם ענישה שיהלום את כוונתו. מקרה גנבי הטרקטורים של בארי יכול להפוך לרגע האמת של המלחמה בסחיטת דמי חסות בישראל. במקרה של הרשעה בתיק – האם בית המשפט יטפל בחומרה בעבריינים שניסו לנצל את יישובי העוטף בשעת מלחמה, וישלח מסר חד וברור לכל ארגוני הפשיעה – או יטיל עונשים סמליים, התוצאה תהיה המשך ההתפרעות?
האם השופטים ילמדו את הלקח מפרשת אבו לטיף? גנבי הטרקטורים מתראבין עומדים להפוך לאבן בוחן לרצינות החברה הישראלית במלחמה בתופעה שמאיימת על היסודות הכלכליים והחברתיים שלנו. הגיע הזמן שמערכת המשפט תוכיח כוונה רצינית לטפל בתופעה החמורה הזו.
בסופו של דבר, לא החוקים החדשים יכריעו במלחמה בסחיטה, אלא המוטיבציה של השופטים ליישם אותם.