הגיע השלב בחייה של אישה שבו נדמה לה שהרשת נוזפת בה והיא מטורגטת על ידי אלגוריתם חכם שיודע לאתר בדיוק את גילה ואת חיפושיה האחרונים ברשת. הסיפור המצער הזה אולי גאוני מבחינה שיווקית, אבל גם משול למישהו מבוגר שמחטט ביומן של נערה מתבגרת ששכחה לנעול את המנעול שלו והתוודתה בו על הקראש שיש לה על המורה לספורט.
ברוב המקרים הטרגוט הזה הוא תוצאה של חיפוש סתמי עבור הבית החדש, לפעמים זה פתרון לאיזו בעיה בריאותית קטנה ומציקה, והרבה פעמים זו תוצאה של קליקים מיותרים על כל מיני סרטונים שמבטיחים העלמת פגעי גיל למיניהם, שמביאים איתם – על ידי טרגוט גאוני לא פחות – מוצרים שונים או הדרכות לדברים שאפילו לא חשבתי שאי פעם אזדקק להם. כאלה שרק אחרי שצפיתי בהם פתאום הבנתי שאני ממש־ממש רוצה.
זה קורה לכולנו, נשים וגברים שבסופו של יום עשויים מאותו חומר, רק במינונים שונים, וההשלכות של כל מה שקורה במקום המשוגע הזה ניכרות ללא ספק בשיער השיבה שצמח לנו, בגב התפוס, בקשיי הנשימה ובנדודי השינה שלא מרפים.
ברגעים כאלה אני מזכירה לעצמי שהאלגוריתם אולי יודע עליי יותר ממה שהייתי רוצה, אבל הוא לא באמת מכיר אותי. הוא פועל לפי הסתברויות אקראיות לחלוטין. אם חיפשתי פעם אחת כרית אורתופדית, הוא יניח שאני לקראת קריסת עמוד השדרה. אם התעניינתי בטיפול פנים, הוא כבר מתכנן לי סדרת טיפולים לשיקום הזהות. כל פעולה קטנה מתורגמת לתסריט מופרך על אישה שנמצאת בדרכה למטה.
אני מודה שגם אני, שמשתדלת לא להתעסק בדברים הללו או לכל הפחות להתעלם מהם באופן אלגנטי מובהק, עדיין נשאבת. זה קרה לא פעם עם סרטוני יוגה לפנים, שאחרי הצפייה בהם מצאתי את עצמי יושבת בפינה שקטה בים ומזיזה את הפנים באופן שכמעט בלתי אפשרי, שלא לומר בלתי חוקי, לעשות בפרהסיה. זה קרה לאחרונה גם עם “נשימות גמל”, שאמורות לא רק להרחיב את הריאות ולהרגיע אלא ממש לפוגג את מצבורי הלחץ והדאגה שנכנסו לכל נים בגופנו. אני מצליחה להתמיד בזה שבוע, ומסמנת וי נוסף על משימות שאמורות לשפר את חיי ולהביא אותי לטיפול עשרת אלפים הבא של עצמי במצב “עובר”.
הטרנד כיום, בניגוד למרוץ של פעם, הוא להשתמש בשיטות לא פולשניות שאמורות להשאיר אותי לא רק צעירה אלא גם רגועה, והאמת היא שאני אוהבת את זה. לא לנסות לברוח מיד לממיסי הרגשות הכימיים, למזרקים שמשטיחים קמטים שנרכשו ביושר, ולחומצות שאמורות למלא חור שאלוהים יודע מה מקורו – אלא לאפשר לגוף ולנפש לעשות את שלהם בזמנם.
ובכל זאת, לא פעם אני תוהה ביני לבין עצמי עד כמה אני מוכנה לשעבד את עצמי לטרנדים, גם אם בשם הבריאות. ברוב המקרים, כשאני משתפת אחרים, או במקרה הזה אחרות, הן אומרות לי “אבל לא רואים כלום”. אבל גם אם אני לא תמיד רואה, אני הרבה פעמים מחפשת את הסדק הקטן הזה שלא צריך אבל אולי אפשר לתקן.
מדהים איך הגוף שלנו הפך לחזית נוספת שלה אנחנו נותנים פרשנות, כבר לא רק אסתטית או בריאותית אלא גם פרשנות קיומית. פתאום כל קמט הוא מטען, כל שינוי בעור הוא סיפור, כל צניחה של שריר היא סמל למשהו. אם חושבים על היופי הזה שבבריאה, מבינים שהגוף בסך הכל מגיב לכל מה שאנחנו עוברים בחיים. בהתחלה הוא עושה את זה באלגנטיות, מדגיש בסימנים לא גסים מדי את הדרך שעברנו. אחר כך, אם לא שמים לב אליו, הוא מתחיל להגזים כמו ילד שלא מקבל יחס. בסופו של דבר הוא לא אשם, הוא רק מבצע את מה שמוטל עליו: להיות נוכח. אם נאפשר לו, אז הוא יעשה את זה גם בצורה הטובה ביותר.
אני לא מזלזלת בדחף להשתפר ולתקן. יש בו משהו כמעט אינסטינקטיבי. אבל ככל שאני מתבוננת בזה יותר, זה נדמה פחות כמו רצון לחיות טוב ויותר כמו קושי להסכים עם מה שיש. כאילו עצם המצב הקיים, הגוף כפי שהוא, המצב הנפשי, השלב בחיים, כל אלה נתפסים כמשהו שצריך לעבור שדרוג, שלא לומר תיקון. כאילו אי אפשר פשוט להיות במקום שבו אנחנו נמצאים ולנסות למצוא בו את היופי והשמחה גם אם היא סדוקה מעט, בלי להפוך כל רגע נתון בחיים לתחנת ביניים בדרך למשהו שצריך או חובה לעשות אותו טוב יותר.