אחרי טקסי אפריל, ולפני שבועות וחגי תשרי, חוזרים לשגרה. חקירה ממלכתית, הותרו לפרסום, מחאה, חטופים, תצהיר נתניהו, ראש השב”כ מתפטר או מודח, עוד סעיף מקומם ברפורמה המשטרית שמתחזה לרפורמה משפטית, ושאר נושאי חוץ וביטחון שתקועים במבוי סתום בגלל ירי בנגמ”ש בין מערכת הביטחון למערכת הפוליטית. הסיבה: המערכת הפוליטית לא מגלה למערכת הביטחון מהן כוונותיה, למעט “לחימה עצימה כדי למוטט את חמאס ולהחזיר את החטופים”. מציאות מוכחת אומרת שזו מטרה בלתי אפשרית, וצבא – כלומר חיילים בשטח – חייבים לדעת על מה הם הורגים ונהרגים.
כדי להסיח את הדעת, הממשלה הולכת על הראש של ראש השב”כ. למעשה מדובר במלחמה הפנים־לאומית הגדולה על כל הקופה: או מדינה דיקטטורית בעלת זהות משיחית־לאומנית, או מדינה דמוקרטית־ליברלית. בינתיים, תיקו מדמם חללים הן בצה”ל והן בעזה. לא בצד של הממשלה חלילה – אלה מאובטחים מכף רגלם הכושלת עד ראשם החלול. מדובר בחיילים שלנו ובפלסטינים בלתי מעורבים. הסיבוב האחרון של הקרב בין מערכת הביטחון לממשלה התחולל בקבינט המדיני־ביטחוני האחרון ובצל שיחות בנימין נתניהו ודונלד טראמפ לקראת מסעו במזה”ת.
מסקנה ראשונה מה”דיאלוג”: המשך התיקו הנפיץ בין מערכת הביטחון לממשלה גורם להמשך לוחמת הגרילה האין־סופית של הפלסטינים בעזה ובגדה. לפעמים, אחרי מארב קטלני של חמאס, לא ברור מי כאן העכביש ומי הזבוב. מסקנה שנייה: מסתבר שכוונות מכתבי ה”סרבנים” וכוונות המטכ”ל וחיל האוויר הן אותן כוונות. לא למלחמה ללא אופק מבצעי ומדיני, לא להשתלבות צה”ל במערך הכיבוש בעזה, וכן לגיוס חרדים. כך שהמצב נשאר כמות שהוא.
מערכת הביטחון עוסקת באינטרס הלאומי, והקואליציה מנסה להכפיף את צה”ל לאינטרס הפנים־פוליטי שלה, תוך שהיא מקדמת את המהפכה המשטרית ובולמת הסדרים בעזה, בלבנון ובסוריה. הממשלה טוענת, כלומר מפברקת, איומים קיומיים. אין כמו ציבור מפוחד כדי לברוח מאחריות לטובת פוליטיקה של הישרדות אישית, מפלגתית וקואליציונית, שהפכה להיות “ממלכתית” ברוח שרה נתניהו ובביצוע מירי רגב. ומה לנו יותר ממלכתי מאשר אירועים חגיגיים של דם ודמעות, שכול וגבורה, נון־סטופ?
עוד הצדקה היסטורית
רק בהבנת יחסי הכוחות האמיתיים בינינו לבין כל אויבינו ניתן להבין עד כמה צה”ל חזק בסדרי גודל וינצח כל קרב במזה”ת. ממשלה סבירה, אחרי הוכחות של הרס בממדים תנ”כיים בעזה ויצירת מרחב הרתעה כפי שהוא כיום, הייתה יוצאת לקמפיין דיפלומטי, או לפחות הסדר פורמלי של הפסקת אש בכל הזירות. כולל איראן. כזה שיחזיר למדינת ישראל את חטופי המנהרות, את מפוני הצפון והדרום לביתם ואת השפיות כבסיס לחיים נורמטיביים.
אחרי מלחמת ששת הימים איבדנו את העשתונות, ומאז אנחנו מאבדים צלם. כל האלטרנטיבות נוסו מאז אותה מלחמה: גירושים, חיסולים, מצור, השפלה, הרעבה וסתם הצקה יומיומית. פרט לאחת. כניעה. למציאות ולהבנת מגבלות הכוח. במלחמת יום הכיפורים קיבלנו כרטיס אדום מדמם של כ־2,600 חללים, כשסירבנו להכיר במציאות ובמגבלות הכוח ונקלענו למלחמה עם מצרים. מנהיגה, דיקטטור מזרח־תיכוני, ראה קדושה בכל גרגר אדמה מצרי, היה מוכן להקריב חצי מיליון מצרים – והסיג אותנו לאחור.
העולם כולו תמך בנסיגתנו, כולל הנרי קיסינג’ר. בהמשך, ראייה מפוכחת של יחסי כוחות מצד המפא”יניקים האחרונים שניהלו את המדינה, חזרנו לגבולות 67′. זה לא היה מנחם בגין, אלה היו משה דיין ועזר ויצמן שישבו על ורידיו של בגין בקמפ דיוויד ושכנעו אותו שבן-גוריון צדק. שפשרה מפא”יניקית עדיפה על ראש בקיר הברזל של ז’בוטינסקי.
נתניהו הוא לא בגין. עדיין. בשלב זה הוא נקבר ציבורית תחת חורבות מדיניות התבהלה מול איראן, וזו ההזדמנות הפוליטית להשאיר אותו שם. כדי שזה יקרה אנחנו זקוקים לאופוזיציה שתהיה בטוחה בעצמה, בצדקתה, בכוחה ובכוחנו הצבאי. ואז מגיעים בני גנץ ויאיר לפיד ומאגפים את ביבי מימין.
ביבי לא תוקף באיראן? משרגים השניים שרירי שחץ ביח”צ, “אם אנחנו שולטים, אנחנו תוקפים”. שניהם, אנשי האתמול, נבחנים פבלובים על כל איום שהציבור התמכר אליו. גם כשמדובר בצל הרים. הם “תוקפים” את איראן כדי להציל את מפלגותיהם ולתלוש כמה מנדטים מנפתלי בנט.
במקום לשחק אותה מאצ’ו פיצ’ו של תיירים שמגיחים לאתר צילומים של תימרות עשן פוטוגניות וגוויות מרוסקות, הם אמורים להקים שת”פ עם הדמוקרטים של יאיר גולן.
על פי הסקרים, הגוש הזה גדול יותר ממפלגת בנט, שחשוד (בצדק) כזאב דתי־לאומני בעור כבש “פרגמטי”. ככל שה”מלחמות” בעזה, בגדה, בלבנון ובסוריה יימשכו, ככל שצה”ל ימשיך להתבחבש מעבר לגבולות הבינלאומיים המקובלים, כך תיחשף המלחמה כצורך פרטי פוליטי של הקואליציה ונתניהו, בטענות של הצדקה היסטורית לשטחי מולדת ברוח ז’אבו ארליך המנוח של הימין.
ביבי לא לבד
לדיקטטורים בכלל יש נטייה לנהל מלחמות על אדמות מולדת שנגזלה כדי לפמפם גאווה לאומית קולקטיבית. סוג של קיק פטריוטי שאומר שאדמת המולדת היא סלע קיומנו שנגזל מאיתנו בידי זדים אכזרים, והמלחמה על אדמות אבותינו אמורה לתחזק את היחד, שיתחזק את שלטונם.
נתניהו, דיקטטור בהתהוות, עושה שימוש בשטיק הביחד הפטריוטי שנבנה על החולות הנודדים של אדמות הקודש מבית המדרש של הציונות הלאומנית־דתית.
ולדימיר פוטין פלש לאוקראינה במחיר של כמעט 100 אלף הרוגים ו־400 אלף פצועים. אילהם אלייב, דיקטטור אזרבייג’ן, נלחם על המחוז הארמני נגורנו קרבאך, הפר הסכמים ופסקי דין בינלאומיים, וכבש אותו ב־2023 במחיר מבצע של כ־10,000 הרוגים במהלך כל שנות הקרבות על המחוז הארמני. ונחשו מי עזר לו בגדול? (בגלל הקִרבה לגבול האיראני שמכשירה כל תועבה).
גם הדיקטטור הטורקי רג’פ טאיפ ארדואן התרחב לאחרונה בצפון־מזרח סוריה וכבר הנהיג שם מטבע ודגל טורקיים. רק לפני כחודש שיגר נתניהו מכתב עידוד לנרנדרה מודי, דיקטטור הודי בהתהוות ושותף לציר הימין הטראמפיסטי. “אני מביע את תנחומיי ותנחומי העם בישראל לעם ההודי, בעקבות מתקפת הטרור האסלאמי בחבל קשמיר”. כתב לו נתניהו.
מדובר בסכסוך על חבל קשמיר מאז שקיבלה הודו ההינדית את עצמאותה מול פקיסטן המוסלמית, שכיום היא תחת השפעה סינית. מודי, שמנסה לייצב את שלטונו, קונה נכס פטריוטי במחירי מבצעים צבאיים, והוא חלק מהדיקטטורים של הימין הפשיסטי בהנהגת ארה”ב של טראמפ.
נשיא ארה”ב עצמו לא מנהל מלחמות על אדמות מולדת או קודש, יש לו פרוקסיז כמונו. הוא נדל”ניסט תאב בצע טריטוריאלי מניב. גרינלנד מבחינתו היא טרה אינקוגניטה, ובעזה הוא רואה ריביירה. נתניהו נלחם על אדמות קודש מגוש קטיף עד ציר פילדלפי, מהר חברון להר הבית. במהות כולם שם סוחרים בנדל”ן נפיץ. את פגיעות הריקושטים הם משאירים לאזרחיהם.