מוקדם מדי מכדי להכריז על ימים היסטוריים ועל שינוי כללי המשחק הנוכחיים, שתכליתם הנצחת המצב הקיים, שהוא רצף מלחמות בכל העולם. בנימין נתניהו ושות’, מתנחלים וכהניסטים, בורחים משחרור חטופים (“חמאס מערים קשיים” וכו’) מסיבה פשוטה: תקופה רגועה היא הזדמנות לחשוב ללא רעשי לחימה וגם קרקע נוחה לסיכום מה שקרה לנו ומי האחראי. ומכאן הדרך קצרה לניהול חשבונות ולמציאת האשם.
כמו תמיד, את הכניעה הזו מנהל נתניהו במלחמת סרק מדשדשת, שממילא הממשלה תהפוך לניצחון: הורינו לצה”ל ללחוץ! השאלה אם חמאס חוסל תיפתר רק כאשר לעזה ייכנסו כוחות אחרים, כולל אלה של הרשות הפלסטינית.
בניסיון אחרון נואש יצאו רון דרמר ודדי ברנע לוושינגטון כדי לבחוש בסביבת דונלד טראמפ, ועל הדרך לבחון כיצד מפעילים את כוחותינו, כמו סנאטור לינדזי גראהם ואיפא”ק (לובי יהודי והשתדלן של נתניהו) כדי ללחוץ על הממשל. גיחת צד להבהרה: איפא”ק מאיים על נבחרי בתי הנבחרים שמתנגדים למדיניות נתניהו. שני חברי קונגרס שתמכו בהטלת אמברגו על ישראל הפסידו במחוזותיהם לאחר שאיפא”ק מימן את מתחריהם.
בחזרה לדרמר וברנע שנחתו בוושינגטון רק כדי להיווכח שמי ששיגר אותם לדוחא כדי להרוויח זמן ציפה בדיוק לאותן תוצאות בוושינגטון. כצפוי, השניים חזרו עם אוזניים קטופות, וכצפוי, נתניהו מצא את האשם: “דרמר לא חזה נכון את השינויים שחלו בעמדת ארצות הברית כלפי ישראל והמזרח התיכון”. אחד השינויים הוא ההידרדרות בתדמיתו של טראמפ, שמסתמנת כאכזבה רבתי מביצועיו (חוץ מאשר בבייס, כמובן). האיש היה ונשאר בור, עילג, ילדותי וטיפש, ומסב לארצות הברית ולעולם נזקים בקנה מידה שגורם לסביבה הרפובליקנית להגיב במורת רוח פומבית.
ומה אנחנו מבינים מהשבשבת הטראמפית? שהיום הוא תומך באינטרס הישראלי האמיתי, שהוא הפסקת הלחימה. בנוסף לשאר תכונותיו התרומיות, שאוזכרו בטור זה בפעם העשירית, הנשיא האמריקאי הוא גם נקמן לא קטן, ועכשיו אפילו נתניהו מבין את זה. טראמפ כופה עליו לסגת משום שהוא חלש אישית וישראל חלשה חברתית. לא במובן הצבאי (בסוף כל ויכוח קיומי יש אי שם פצצה משכנעת), אלא במובן זה שבישראל מכהנת ממשלה מושחתת, על סף ריקבון מוחלט, ושיקולי ההישרדות האישיים והמפלגתיים שבה גוברים על כל שיקול אידיאולוגי ומשיחיסטי. בצלאל סמוטריץ’ ואיתמר בן גביר עושים קולות של מצדה, אבל בפועל הם עולים על האוורסט בדרך לגלגול הבא. תהומה.