חמאס עדיין נושם, אבו מאזן מנצח בגדול במאבק על מדינה פלסטינית, מה שמטריף את המתנחלים, שחוששים (בצדק) שמתווה וויטקוף מוביל היישר לדיאלוג עם הרשות הפלסטינית. המלחמה בעזה, מבחינת המתנחלים, כמו בנוכחות האלימה בשטחי סוריה ולבנון, נועדה לעכב את פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. העיכוב הזה, להזכירנו, הוא ליבת מדיניות החוץ והביטחון של מדינת ישראל מאז 1967.
“את חמאס”, אומר יניב ביטון, לשעבר ראש חטיבת המודיעין של השב”כ, “יחסלו רק חילופי משטר, כאשר מדינה אחרת תיכנס לרצועה”. בישראל העדיפו חמאס מוכל ומוחלש על רשות חזקה – והתוצאות בהתאם.
אני מעורה כמאזין מהצד בשיח של יודעי ח”ן, שאולי הם ממציאים בינם לבין עצמם (סליחה, א’) סיפורים על קבוצה חמושה תקנית, כולל תג זיהוי עם דגל פלסטין, שמסתובבת ברצועה על תקן אלטרנטיבה לחמאס. יש לי רושם עמום שמדובר בזליגה משלוחה של הרשות הפלסטינית באישור מערכת הביטחון. אם זה אמיתי, אזי שוב, כרגיל, המתנחלים יורים לעצמם בברך שעליה תפרו את חיסול הרשות.
הבעיה האמיתית של המתנחלים בימים האלה היא הפסקת האש. מבחינתם, זו כניסה לאו.קיי. קוראל, שמוביל לנקודת אל־חזור ללחימה. כשאין רעשי לחימה – מחיסול בכיר ועד הותר לפרסום – יש קשב לחשבון נפש והפקת לקחים שהם סוג של מכבסה מנטלית הכרחית לעם מוכתם. תהליך שלא ניתן לבצעו כשהציבור מתחפר במקלטיו ובדעותיו.
אין דרך בעולם שהדהוד תוצאות האמת של “מלחמת התקומה בשבע חזיתות” לא יחלחל לציבור. כאילו… לאן נוליך את הגל האדיר של השכול? ואת הצער שהפך בן לוויה לחיים בישראל של אלפי פצועים, שהותירו עם שלם נכה בגוף ובנפש? או: כיצד יגיב הציבור על פגיעה בביטחון הכלכלי? או על פגיעה אנושה במותג ששמו ישראל ועל ההשלכות של גאווה לאומית רמוסה שמחפשת תיקון? או על מיאוס של אזרחים מהסביבה הפוליטית שאופפת אותם כמו אובך רעיל? ואיך בדיוק מתמודדים עם אלה שרגשי אשם מעיפים אותם לחו”ל?
הרב והרב־כלאי
אחרי שנתיים של שטיפת תודעה מסיבית, מגובה בתמונות זוועה של פשעי מלחמה, יש לנו אחריות להרעלת יחסי האנוש בין ישראלים לאזרחי העולם הנאור והחרמת יהודים בארצות מגוריהם. וכל החרא הזה שאנחנו טובעים בו מלווה בפסקול הצדקות שקריות ואידיאולוגיות מטורפות. אומרים לנו שהתכלית היא השמדת חמאס כאיום קיומי או מקומי. לא סביר, אבל מקובל.
ואז מתברר שהמלחמה הנוכחית, שכוללת תינוקות, לא נכפתה עלינו על ידי אויבים אלא על ידי הממשלה מסיבות של ביטחון הקואליציה. אז מה? אז כלום. ואז, ברגע שבו נתניהו הסכים למתווה (וויטקוף) שמבטיח שקט של חודשיים, ניעורו המתנחלים כאילו הוטחו אל קיר המציאות. תחילה הלם ואחר כך פאניקה.
“לא אאפשר קיום העסקה החלקית של וויטקוף”, נבח בצלאל סמוטריץ’ כמו בהתניה פבלובית. במקביל, מתבהרת והולכת סיבת הלחימה בכל הגזרות מאז מלחמת ששת הימים: תחילה הגנה על כל השטחים הכבושים, כולל סיני, ובהמשך ועד היום – הגנה על ההתנחלויות. כל מה שאנחנו חווים בימינו, מביטחון ישראל עד החזרת החטופים, הם רק אמצעים, כמו “מלחמת נצח”, למימוש המדיניות הזו. דוד זיני לא המציא את “מלחמת הנצח” שעליה דיבר בישיבת מטכ”ל. הוא שמע את רבניו ומונה לראש השב”כ כדי ליישם אותה. ההחלטה למנותו מובנת מאליה – או שביבי יציית לרבנים של סמוטריץ’ וזיני, או לרב־כלאי ברמלה.
כיום אנחנו בדרך ל־1,000 ימי לחימה ו־100 אלף קורבנות. הדרך הזו היא סיבוב מעגלי שבמהלכו הגענו, שוב, למקום שממנו מנסה ישראל לברוח, והוא סיבת כל המלחמות מאז מלחמת יום כיפור: מדינה פלסטינית. תינוקות שנישבו במוסדות החינוך הלאומניים־משיחיים ומתנחלים תמימי דרך סבורים שמה שהושג עד היום, לא יוסג לאחור. לרבנים ולעסקנים מביני עניין יש סיבה טובה לחשוש מפני לגיטימציה (שממילא קיימת) להקמת מדינה פלסטינית. אלא שמסתבר שככל שהם בורחים ממנה, כך הם קרבים אליה על פי חוקי המעגל של נתניהו.
כזכור וכידוע לכל מי שקורא את הטור הזה, חיזוק חמאס נועד (מאז ימי יצחק שמיר) להחליש את הרשות הפלסטינית, שהיא חילונית במהותה, מול חמאס שמוכר כארגון טרור אסלאמיסטי בסגנון האחים המוסלמים. מצד שני, מערכת הביטחון הישראלית תמכה באבו מאזן. מנגנוני הביטחון של ישראל והרשות ניהלו יחסי עבודה תקינים כדי למנוע פיגועים בישראל. לא היה שום סיכוי שמדיניות הכלאיים הזו, כולל חוסר הסכמה גמור בין הדרג הצבאי לפוליטי (עד היום), לא תתפוצץ בשלב מסוים. מי שפוצץ אותה היה יחייא סנוואר, שפתח את שערי הגיהינום בטבח בעוטף.
במקביל צברה הרשות נכסים מדיניים בעולם ובאו”ם לטובת תמיכה בפתרון שתי המדינות. בחודש האחרון ערך אבו מאזן סבב פגישות וקבלות פנים אוהדות בכמה מדינות שיש להן מעורבות ואינטרס ישיר ודחוף בעתיד המזרח התיכון, שיבוצע באמצעות הקמת מדינה פלסטינית.
כתם שלא ייעלם
במהלך השנים האחרונות, ככל שהעולם תמך באבו מאזן וברשות, כך הגביר בנימין נתניהו את הסיוע לחמאס במטרה להחלישם. אחרי הטבח בעוטף הפך צה”ל את רצועת עזה לגיהינום. העולם כולו, כך העריכה הממשלה, יתנגד לחמאסטן, ובא לציון, על פי המודל המתנחלי, גואל קרקעות קדושות בגדה. המהלך הזה עבד לא רע, אלא שאבו מאזן עשה במקביל מהלכים נגדיים שנתניהו התעלם מהם, או שלא סיפרו לו עליהם, או שסמך על ממשל טראמפ.
ככלל, להיות תלויים בתנודתיות של מצבי הרוח של דונלד טראמפ זה כמו להמר על איזו פרה יקפוץ שור מיוחם בעדר ענק שרועה באחו. המצב כיום הוא שהעולם כולו, כולל מרבית הציבור בישראל, החליטו שהגזמנו. עכשיו הגיע תורם של אבו מאזן והרשות להוון את המצוקה הפלסטינית לתמיכה בינלאומית במדינה פלסטינית, ותורה של מדינת ישראל להשתחרר מלפיתת המתנחלים. וגם אם הפנטוז הזה יעבוד, עזה תהיה הכתם שילווה כל ישראלי וישראלית בכל מקום ובכל זמן.
אז מה הבעיה? קחו סנו או ציפרלקס או איזה ווטאבאוטיזם היסטורי שמוכיח שהטבח שבוצע בנו היה נוראי יותר – ועדיין לא תמצאו את התרחיץ שיעלים את הכתם. רק תהליך של ניקוי רעלים פנימי יחזיר את האמון במדינת ישראל לאזרחיה ולעולם. גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה דוגמה שפויה להכרה באשמה ולהתאוששות. לא צריך להפוך את ירושלים לברלין, אבל כשמנהיג ישראלי ימחזר את דברי הנשיא קנדי, שאמר בברלין “אני ברלינאי”, נדע שעלינו על הדרך הנכונה.
