מנחם בגין ז”ל היה יו”ר אופוזיציה כמעט נצחי: 29 שנים, שבע מערכות בחירות (1948 עד 1977). לבגין היו כל הסיבות לצבור קיתונות של זעם וכאב כלפי ראש הממשלה ומייסד המדינה, דוד בן־גוריון, שנהג לקרוא לו “האיש היושב ליד ד”ר בדר”. זה לא מנע מבגין לחבור במלחמת ששת הימים לממשלת אחדות. אותה מידה של אחריות הפגין בגין במלחמת יום הכיפורים, כשברגע האמת הוא הניח את האגו בצד ופעל להצלת המדינה.
אם עוקבים אחרי הרשתות החברתיות, מוצאים שם אינספור ציוצים על נתניהו ועל משפחתו, כולל ניתוחים פסיכולוגיים שלא היו מביישים את פרויד. דבר אחד נעדר מהציוצים: בהנחה שקהל המצייצים לא הצביע לנתניהו, אלא למפלגות אחרות, לא ברור כיצד הוא אינו עושה חשבון נפש כשנבחריו, נציגיו, אינם מתפקדים ואינם מביאים תוצאות.
בצד העובדה שהם כשלו כישלון מוחלט ביצירת חיבורים על מנת לנסות לשוב לשלטון, את הביקורת החמורה ביותר על אוזלת ידה של האופוזיציה יש למתוח בסוגיית החטופים. רבים תוקפים את בני גנץ על חבירתו לממשלה עם הימין הקיצוני בתחילת המלחמה, אך מתעלמים מעובדה מכרעת: עם גנץ בממשלה קיבלנו 80 חטופים בעסקה נוחה לנו. מי יודע אם הנשים והילדים היו משוחררים אלמלא היה אז גנץ בממשלה.
כבר ראינו שגם עם עזרת נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, קשה היה להוציא 25 חטופים חיים, וזה קרה במחירים גבוהים ובטפטופים. יכלו ראשי האופוזיציה לחקות את שולמית אלוני האלמותית, שאמרה שבשביל שלום היא מוכנה ללבוש שטריימל. לאלוני לא היה אגו, לאלוני הייתה אידיאולוגיה. באופוזיציה הנוכחית, כל זב חוטם עם חמישה או 11 מנדטים רואה בעצמו ראש ממשלה.
אם אלוני, למען השלום, הייתה מוכנה לשבת בממשלה שנגדה רבים מעקרונותיה, יכלו ראשי האופוזיציה השבעים, במקום לצייץ ולכתוב ספרים, לחבור לממשלה למען אחינו החטופים והמעונים. פדיון שבויים הוא אולי המוצדקת שבמטרות. ראשי האופוזיציה מצייצים כאחרוני הצייצנים ולא עושים הכל, כולל חבירה זמנית לממשלה, למען מטרת־העל הזאת, ונהנים מכך שמטרגטים את גנץ. כדאי שהם יזכרו: גנץ ישב בקבינט שהצליח להציל 80 נשמות. הם – אף לא אחת.