במהומה השבועית עברו ימיו הראשונים של נתניהו על דוכן החקירה הנגדית מתחת לרדאר. בין התערערות הקואליציה לגל המטורף של רציחות ואלימות בחסות הרברבנות הבן־גבירית, כמעט איבדנו עניין. אני אתייחס כאן רק לשקר אחד שחשפה התביעה השבוע. השקר שנתניהו ניסה למכור לשופטים, שלפיו ב־1999, אחרי שהפסיד בבחירות ויצא לפסק זמן מהפוליטיקה, הוא היה כבר “לשעברניק”, לא התכוון לחזור ולכן כל החברויות עם הטייקונים נוסח ארנון מילצ’ן היו מותרות וחוקיות למהדרין.
ובכן, הוא משקר. מיד עם פרישתו החל נתניהו את מסע הקאמבק. כפי שסיפרו לנו אנשיו בזמן אמת. הוא גם החל מסע התפייסות המוני עם כל העיתונאים ובעלי הטורים שהתקוטט איתם לאורך כל הקדנציה. איתרע מזלי להיות האחרון שבהם. הייתי אז האושיה השנואה ביותר על המשפחה (לשמחתי זה כמעט לא השתנה) ונתניהו קיבל אותי אחרי כולם. שיחה נעימה, בסך הכל. היו לנו יחסי עבודה לא רעים פעם, והייתי כמעט היחיד שכתב עליו במתינות אפילו בבחירות 2006, עת הביא את הליכוד לשפל היסטורי של 12 מנדטים.
נתניהו אישר בפניי שהוא מתכוון לחזור. השיחה כולה כוונה לאפשרות הזו. “רק תעשה לי טובה אחת”, הפציר בי לקראת סיום, “תרד משרה”. כבר אז ידעתי עד כמה נפיצה הסוגיה הזו. “אין לי עניין לעסוק בה”, אמרתי לו, “אם לא יהיה לה עניין לעסוק בענייני המדינה”. נפרדנו כידידים.
מתוך הטור המלא שפורסם בסוף השבוע במעריב סופשבוע ובמעריב אונליין