ראש הממשלה בנימין נתניהו נמנה עם קבוצה קטנה של ישראלים, הקבוצה שמאמינה שמטרות המלחמה “יושגו במלואן”. לפי סקר INSS בין שמונה לתשעה אחוזים מאמינים בזה. עוד קצת יותר משליש נוספים מאמינים שהמטרות “יושגו במידה רבה”.
אבל נתניהו במלכוד. כדי להשיג את המטרות הוא צריך זמן, וצריך כוחות צבא. כדי לתת לעצמו עוד זמן – הוא צריך את החרדים, שיאפשרו את המשך כהונת הקואליציה. אלה מתנים את המשך הכהונה בחוק פטור מגיוס. כדי להחזיק את כוחות הצבא, הוא צריך להימנע מהעברת חוק פטור – שיסכן את יכולתו להחזיק את חיילי המילואים ולממש את מטרות המלחמה.
הנה, מלכוד על מלכוד. קודם היה מלכוד שתי המטרות הסותרות הראשון: מטרת הבסת חמאס ומטרת החזרת החטופים, שהתחרו זו בזו. עכשיו נוסף לו מלכוד שתי המטרות הסותרות השני: מטרת החזקת הקואליציה ומטרת הניצחון.
מה יעשה נתניהו? הוא צריך להמר ולא למצמץ מול אחד משני קהלים: או שהחרדים לא יממשו את האיומים שלהם ויניח שלא יפרשו (כי אין להם קואליציה אחרת), או שהחיילים ימשיכו להתייצב וללבוש מדים גם לנוכח חוק פטור (כי אין להם ארץ אחרת).
תורתו שירותו
ישראל שרויה במצב לא לגמרי ברור בכל מה שקשור לשאלת גיוס החרדים לצה”ל. תלויה באוויר. ההסדר המכונה “תורתו אומנותו” בוטל על ידי בית המשפט כבר די מזמן. זה אומר שכל החרדים חייבים בגיוס. ומצד שני, המדינה עוד לא פועלת במלוא כוחה כדי לממש את חובת הגיוס שלהם. צה”ל עוד מהסס, כי יש לו דברים אחרים לעסוק בהם. המערכת המשפטית מתנהלת באיטיות האופיינית לה – אם כי, יש סימנים לכך שהחלטות מסוימות על מדיניות חדשה מתקדמות למימוש (לדוגמה, החלטה אפשרית למנוע רישיון נהיגה ממי שנקרא להתייצב לשירות ולא עשה זאת).
הממשלה כמובן תוקעת מקלות בכל גלגל מזדמן, כי אין לה עניין בקידום של גיוס החרדים, מחשש לשלום הקואליציה. הכנסת עוד מדברת על חוק גיוס חדש. חוק מיותר – כי היה אפשר להסתפק במצב הקיים, ולפעול כדי להניע עוד חרדים להתגייס באמצעות הטבות למשרתים ושלילת זכויות מהמשתמטים.
תלויים באוויר, ובכל זאת שווה לדבר על מה שהיה לפני שהיינו תלויים באוויר, ומה שיכול להיות כשנרד לקרקע. שווה להציג כאן בכתב רעיון שעלה בקצרה בשיחה שערכנו, במסגרת צילומי סדרת הוידיאו “צו גיוס”, העוסקת בשאלת החרדים וצה”ל (כל הסרטונים זמינים לצפייה באתר המדד).
מה בעצם עשתה המדינה כאשר קבעה את הסדר תורתו אומנותו – זה שבוטל על ידי בית המשפט, אבל יצר אצל החרדים (וגם אצל לא מעט ישראלים אחרים) את הרושם המטעה שפטור מגיוס הוא זכות מלידה שהוקנתה להם מימי יהושע בן נון? כדי לחשוב מה עשתה, צריך להיזכר בהיסטוריה: דוד בן־גוריון פטר 400 בחורי ישיבה מגיוס. הוא עשה זאת משום שהם היו מעטים כל כך, ומשום שזמן קצר לאחר חורבנו של עולם הישיבות האירופי, נדמה היה לו שהוא מאפשר את המשך הקיום של משהו שהוא יותר בגדר שריד מוזיאוני לתרבות שנכחדה, מאשר רכיב שיש לו משמעות גדולה לעתידה של מדינת ישראל. אז הוא שחרר 400. רוב החרדים המשיכו להתגייס. כך בשנות ה־50, בשנות ה־60, בשנות ה־70. עד אמצע שנות ה־70, יותר מ־60% מהחרדים התגייסו. ואז קמה ממשלת הליכוד הראשונה. ממשלתו של מנחם בגין. ואז נקבע ההסדר שסיבך את מדינת ישראל.
ראם עמינח, שהיה היועץ הכספי לרמטכ”ל ועוסק רבות בסוגיה הזאת, מתאר את ההסדר שנוצר בסרטון השני של הסדרה: בגין נעתר לבקשה של הרב שך ושל הרבי מגור בלי להבין למה בדיוק הוא נעתר. הוא חשב שהוא משחרר תלמידי ישיבות מגיוס, אך למעשה חייב אותם בגיוס – לישיבות! ההסדר לא קבע שחרדים פטורים מגיוס לצה”ל, הוא קבע שהם פטורים מגיוס לצה”ל אם הם רשומים לישיבות. משמע, כל בחור חרדי עמד מול בחירה: או שהוא הולך לישיבה, על כל מה שמשתמע מזה, או שהוא מחויב להתגייס. כאשר זו הייתה הברירה, והמסר החברתי היה שמי שהולכים לישיבה הם הנחשבים, ומי שהולכים לצה”ל הם הלא נחשבים, אפילו לא לגיטימיים, שוט הגיוס פעל במהירות וקבע נורמה חדשה: כל הצעירים החרדים בישיבות.
צה”ל היה המשטרה הצבאית של הישיבות, אומר עמינח. צה”ל ניצח על מימוש מדיניות שמשמעותה: מי שמשתמט מלימודים ומוותר על האפשרות להיות צדיק – יצטרך לדבר על גיוס עם המ”צ.
כל זה בעבר, אבל אנחנו מתעניינים בעתיד. ומה שעמינח הציע בסדרה הוא הצעה מעניינת לעתיד. הוא לא הציע – כפי שמציעים רבים אחרים, לבטל את תפקידו של צה”ל כמשטרה הצבאית של הישיבות. הוא הציע דווקא לתת לו להמשיך באותו תפקיד – בהבדל אחד. הישיבה היחידה שיהיה אפשר להצטרף אליה בלי לקבל ביקור של מ”צ תהיה הישיבה החרדית בתוך בסיס צה”לי. ישיבה במתכונת של “שמונה־שמונה־ שמונה”. שמונה שעות פעילות צבאית, שמונה שעות לימוד, שמונה שעות לארוחות ושינה. מסגרת חרדית מסודרת, הדוקה. מסגרת חרדית מועילה.
מי שיתגייס, יוכל ללמוד בישיבה, ובמקביל, למלא את חובותיו כחייל בצבא הגנה לישראל. מי שלא יתגייס, יצטרך לחפש לעצמו תעסוקה, כי ישיבות ממומנות על ידי המדינה לא יהיו לו, וקצבאות אברכים גם לא יהיו לו. המדינה גם תשלול ממנו אפשרויות וזכויות, מה שיקשה עליו להתפרנס ולהסתדר כלכלית. הוא לא יוכל לנסוע לחו”ל, הוא לא יוכל לנהוג. אם תקבלו את ההצעה הנוקשה יותר של אלוף מוטי אלמוז (סרטון שלישי), הוא גם לא יוכל להצביע.
הנה הברירה שתעמוד מול ההורה החרדי במתכונת שעמינח מציע: אפשרות אחת – הבן עזוב לנפשו. אולי ילך לישיבה, אולי לא ילך לישיבה, ואם ילך, לא ברור על חשבון מי, ואיך יתפרנס, וממה יחיה, מה שיחייב את ההורים לפרנס אותו, אם יש להם ממה, או לראות אותו עוזב את הלימודים כדי למצוא דרך להתקיים. לא תהיה מסגרת חינוכית קשוחה. לא יהיה משגיח שיבטיח שהבן לא מתפרפר.
האפשרות השנייה היא שהבן יישב בישיבה חרדית וילמד. כמו שהחרדים רוצים שיהיה. אומנם זו תהיה ישיבה בבסיס צה”ל, אבל ישיבה. יהיו לימודים כל יום. תהיה מסגרת חרדית מסודרת שיש בה משמעת נוקשה. לא יהיה אפשר להתפרחח, לא יהיה אפשר לצאת לתרבות רעה. צה”ל ישמור על הבן החרדי – ישמור עליו בישיבה הצה”לית כדי שיישאר חרדי.
אפשר מיד למנות שלל קשיים ובעיות שההצעה הזאת מייצרת, והיא מייצרת. אבל לפני שעושים את זה שווה לזהות רעיון מעניין – רעיון שכמו באומנות לחימה יפנית, מנסה להשתמש באנרגיה של היריב כדי להשיג מטרה חדשה. להשתמש בהרגל הישן, בשינוי קל, כדי ליצור הרגל חדש. להשתמש בישיבה שהייתה התירוץ לחמוק מצה”ל, כמגנט שיביא את רוב החרדים לשירות בצה”ל.
האם זה רעיון ישים? יהיו מכשולים, אבל אפשר לזהות שאם המדינה תרצה בו, אז לפחות עקרונית הוא ישים. האם זה רעיון שימומש? הרבה יותר קל לממש אותו מכפי שנדמה. בגין מימש את היפוכו במהלך אחד – ויכול להיות שזה כל מה שצריך כדי לממש גם אותו, במהלך אחד. צה”ל, אמר לנו תא”ל איתמר רייכל, וגם זה בסרטונים, יכול להיערך לכל מתכונת של קליטה בתוך שנה וחצי. שלחו את הצווים למלש”בים בני ה־17 עכשיו, והכינו את הבסיס לקליטה. עד שיתגייסו, הישיבה תהיה מוכנה. ולמי שלא יבואו, פשוט לא תהיה ישיבה.
תורתו זהותו
שר החינוך יואב קיש צודק: “למרות שתנ”ך מוגדר מקצוע ליבה וחובה לבגרות, ישנם בתי ספר שמדלגים על הוראת המקצוע ביסודי או מלמדים אותו באופן מצומצם”. זו עובדה, שעליה הוסיף שלל פרשנויות, וגם תוכנית.
פרשנות: “זהות יהודית הופכת מרשות לחובה”. על זה צריך לשאול שלושה דברים. האם עד היום זהות יהודית הייתה רשות? וגם: האם בכלל ראוי לכפות על אדם את זהותו כסוג של “חובה”? וגם: האם למדינה יש כלים להפוך זהות יהודית לחובה?
פרשנות: “החיבור לשורשים ולסיפור הלאומי שלנו הוא לא תוספת חינוכית, אלא יסוד שממנו מתחילה כל למידה משמעותית”. ועל זה נשאל: מי אמר? יש מדינות שבהן מתקיימת למידה משמעותית בלי “חיבור לשורשים”. ובמילים אחרות: צריך להחליט מהי למידה “משמעותית”, ולמי היא משמעותית, לפני שקובעים שחיבור לשורשים הוא ה”יסוד” ללמידה משמעותית.
פרשנות: “האחריות שלנו היא לייסד שייכות, שורשים ומשמעות כחלק מתוכנית הלימודים הלאומית”. צריך להניח שהכוונה ב”שלנו” היא למדינה. או למשרד החינוך. כלומר, משרד החינוך מטיל על עצמו אחריות ואז יוצא לממש את האחריות. אבל אולי זו אינה אחריותו? אולי האחריות לייסד שייכות, שורשים ומשמעות היא של ההורים, או של הקהילה המקומית, או של בית הספר – או שאולי בכלל אין אחריות כזאת על אף אחד?
פרשנות: “7 באוקטובר לא רק זעזע – הוא גם חשף מה חסר”. זו, צריך לומר, אמירה תמוהה. כי משתמע ממנה ש־7 באוקטובר התחולל, בין השאר, בגלל בעיה של “זהות יהודית” או בגלל מחסור בשיעורי תנ”ך. במקרה הטוב, זו הנחה שאפשר להוכיח אותה כמו את ההנחה ש־7 באוקטובר התחולל בגלל מחסור בשיעורי אנגלית או מדעים או מתמטיקה. או אולי הוא בכלל התחולל משום שבראשו של משרד החינוך עומד מישהו שלא יודע לחבר סיבה ותוצאה.
מכל הפרשנויות האלה, ועל סמך העובדה המוסכמת האחת – יש מי שמלמדים פחות תנ”ך לעומת מה שהמערכת מצפה – צמחה תוכנית. הפרטים לא ממש חשובים, חשוב העיקרון: ניסיון להקשות על בתי ספר לחפף בשיעורי התנ”ך, וניסיון לגרום לתלמידים להשקיע יותר בלימודי התנ”ך. עם סיומו של חג מתן תורה, אפשר לסכם ולומר כבר עכשיו: זה ניסיון שייכשל, משלוש סיבות לפחות.
הראשונה: למשרד החינוך אין אורך נשימה מספיק כדי לכפות שינויים כאלה לטווח ארוך. שר החינוך הבא יבוא עם סדר יום חדש, עם תוכניות חדשות, עם מיזמים חדשים. אלה יטביעו וישכיחו את המהפך הגדול של יואב קיש.
השנייה: למשרד החינוך אין יכולת ממשית לכפות לימודים של מקצועות לא רצויים על הורים ותלמידים שיודעים מה הם רוצים. תשאלו: מה הם רוצים? התשובה: לא תנ”ך. איך אני יודע? בין השאר כי שאלתי. רק מעט הורים חילונים היו מוסיפים שעות תנ”ך למערכת השעות שלהם בעדיפות גבוהה, די הרבה מהם היו מורידים שעות תנ”ך ממערכת השעות לטובת מקצועות אחרים.
אם תשאלו מה חסר לתלמידים, אילו שעות רצוי להוסיף להם, רוב ההורים במערכת הממלכתית ישיבו לכם: אנגלית. ובעדיפות שנייה: מדעים. זה לא אומר כמובן שאין הורים שהיו מוסיפים תנ”ך – יש ויש. אבל מספרם מוגבל, ובעיקר, הם היו מוסיפים תנ”ך, בדרך כלל, אחרי שהיו מוסיפים שעות במקצועות אחרים. תוספת התנ”ך אינה בראש מעייניהם.
הסיבה השלישית לכך שתוכניתו של קיש תיכשל היא סיבה מורכבת יותר. היא נובעת מעצם העובדה שקיש הוא המנוע של התוכנית. כלומר, שמדובר בתוכנית פוליטית. תשאלו: ומה רע בתוכנית פוליטית, הרי שר חינוך הוא תמיד אדם פוליטי, וגם כאשר נפתלי בנט החליט לחזק את לימודי המתמטיקה (כשהיה שר חינוך) זו הייתה “תוכנית פוליטית”. נשיב: נכון – אבל יש הבדל גדול בין מתמטיקה לבין תנ”ך. תוספת מתמטיקה היא תוכנית פוליטית לחיזוק מקצוע לא פוליטי – תוספת תנ”ך היא תוכנית פוליטית לחיזוק מקצוע פוליטי.
תנ”ך הוא לא מתמטיקה. תנ”ך הוא מקצוע שיש לו צבע אידיאולוגי. זה אולי עצוב, זה אולי מצער, זו אולי עדות לדלות הרוח שלנו, אבל זה המצב. אף הורה לא בוחן בחשדנות יתרה הצעה להוסיף שעות אנגלית או מתמטיקה. הרבה מאוד הורים בוחנים בחשדנות יתרה הצעה להוסיף שעות תנ”ך, בעיקר כאשר הצעה כזאת באה מהמחנה הפוליטי הנגדי (ורוב הורי החינוך הממלכתי שייכים למחנה הפוליטי הנגדי לזה של קיש), בעיקר כאשר הצעה כזאת באה בלוויית פרשנות פומפוזית על מחסור חמור, אמיתי או מדומה ב”זהות יהודית”.
אם לתמצת את שלוש הסיבות לכישלון הצפוי של תוכנית התגבור בתנ”ך, אפשר להציע כך: זו תוכנית שתסבול משחיקה (כי השר יתחלף), זו תוכנית שתסבול מהתעלמות (כי משרד החינוך חלש), זו תוכנית שתסבול מדחייה (כי הפוליטיקה תפריע). זו תוכנית שלא נהגתה בחוכמה, ולא הוצגה בחוכמה. גם אם משרד החינוך הציג אמירה בסיסית נכונה: רצוי שילדי וילדות ישראל ילמדו יותר תנ”ך ויידעו יותר תנ”ך (ועל זה כמובן אפשר ורצוי להתווכח) – זו אינה הדרך הנכונה להביא לתוצאה הנכונה. אפילו לא בעיני השר והמשרד.
מה תהיה הדרך הנכונה? להתחיל בשאלות, כמו: כמה חשוב ולמה חשוב שילדי ישראל יידעו יותר תנ”ך? אם התשובה היא: זה חשוב, “כי אין להם מספיק זהות יהודית”, צריכות לבוא שאלות המשך: א. האם זה נכון שאין להם מספיק זהות יהודית? (תשובה אפשרית: לא. וזה תלוי כמובן בשאלה כמה זה “מספיק” וגם בשאלה מהי בדיוק “זהות יהודית”). ב. האם תוספת לימודי תנ”ך היא המענה הנכון לחסך הנטען בזהות יהודית? (תשובה: בכלל לא בטוח) ג. האם תוספת לימודי תנ”ך כיוזמה פוליטית של השר היא מענה שיזכה לתמיכה של מנהלים, מורים והורים? (תשובה: בהרבה מאוד מקרים לא).
ובמילים אחרות: מעל כל השאלות האלה מרחפת השאלה אם כאשר השר קיש קובע שאין מספיק זהות יהודית, ואז מנסה לאלץ את תלמידי מערכת החינוך ללמוד יותר תנ”ך, הדבר שהוא ישיג יהיה את התוצאה המקווה (אהבה לתנ”ך וזהות יהודית חזקה), או את ההפך מהתוצאה המקווה (התנגדות לתנ”ך ודחיית הזהות היהודית). כמובן, אפשר להעלות על הדעת אפשרות נוספת: המטרה האמיתית אינה חיזוק התנ”ך או הזהות, אלא יחסי ציבור לשר קיש. במקרה הזה: המטרה הושגה. אפשר לוותר על תוספת השעות.
השבוע השתמשנו בנתונים ומידע מאתר המדד, בסקר INSS לחודש מאי, בדיווחי “מעריב”, ynet ובאתר משרד החינוך.
[email protected][email protected]