בקיץ 2004 ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, פיטר את שרי האיחוד הלאומי וישראל ביתנו, שעמדו להצביע נגד תוכנית ההתנתקות. את שרי המפד”ל שהתנגדו לתוכנית, שרון לא פיטר. וכן, בל נשכח: שר האוצר מטעם הליכוד דאז, בנימין נתניהו, הצביע בעד.
ואתם תגידו, מה עניין שמיטה להר סיני? מה מחבר, אם בכלל, בין התנגדות האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד”ל לתוכנית ההתנתקות לבין האולטימטום של הסיעות החרדיות, שקבע את חג השבועות כדד־ליין? שלא יהיה ספק: התנגדתי להתנתקות כפי שאני מתנגדת לחוק ההשתמטות. ליתר דיוק, התנגדתי לתוכנית ההתנתקות, ואני תומכת במצב החוקתי הקיים שמעגן גיוס לכל אזרח.
מה שמחבר בין שתי הסוגיות הוא המלכודת הפוליטית שבה מצאו עצמן מפלגות הימין והמפד”ל, שהייתה מזוהה עם הימין, בממשלת שרון השנייה, ואליה נקלעו הסיעות החרדיות בשנה האחרונה. מבחינתן של יהדות התורה על פלגיה וש”ס, הימנעות הממשלה מקבלת חוק ההשתמטות היא בגדר תוכנית ההתנתקות של האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד”ל לפני 21 שנה. קו פרשת המים. קו אדום.
בין הרע לגרוע
המלכודת שאליה נקלעו הסיעות החרדיות היא בחירה שנאלצים מפעם לפעם לבצע ראשי מפלגות קטנות ובינוניות. הברירה בין הרע לגרוע, בין הישארות בממשלה שפועלת בניגוד מוחלט לערכים של ראש המפלגה ושל בוחריו לבין הפלתה ועלייתה של ממשלה גרועה בהרבה מבחינת המפלגה.
כך למשל פרישתה של התחיה מממשלת שמיר ב־1992 בעקבות ועידת מדריד הובילה בסופו של דבר להקמת ממשלת רבין־פרס ולהסכמי אוסלו. התנגדותו של יו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט, חנן פורת, להסכם וואי ב־1998 הובילה להפלת ממשלת נתניהו ולעלייתו של אהוד ברק, שניסה לקדם הסכם קמפ דיוויד 2, אלא שלא הצליח.
אפשר להתווכח לגבי השאלה אם טעו או צדקו התחיה וחנן פורת, אבל בקיץ 2004 התוכנית שיזם שרון לא הותירה ברירה למפלגות הימין. מפלגת ימין לא יכולה להיות חתומה על פינוי יישובים גם אם מנהיגיה מודעים לאלטרנטיבה, גם אם אין חולק על כך שממשלה חלופית גרועה אף יותר. גם למפד”ל לא נותרה ברירה. הוויכוח בין אפי איתם לזבולון אורלב אם לפרוש מיד או להמתין ולנסות להשפיע מבפנים, הוכרע באוקטובר 2004 עם אישורה של תוכנית ההתנתקות במליאה. המפד”ל פרשה.
בשנת 2019 חל שינוי היסטורי במעמדן של הסיעות החרדיות. השינוי תם והושלם בנובמבר 2019, כשנתניהו דחה את פשרת ריבלין. כזכור, הציע הנשיא רובי ריבלין להקים ממשלת אחדות קלאסית: כחול לבן (33 מנדטים) והליכוד (32) ברוטציה. גנץ ולפיד הסכימו, נתניהו סירב: רק עם הגוש, קבע, ולא הסכים לנהל מגעים קואליציוניים ללא השתתפות הסיעות החרדיות ובצלאל סמוטריץ’. הכנסת התפזרה, אך מה שמשמעותי יותר, הוקם רשמית הגוש בראשות הליכוד, שהסיעות החרדיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. הסיעות החרדיות איבדו את מעמדן כלשון מאזניים.
פגיעה בחומות האוטונומיה
כל מי שמסביר ומתרץ שאין היתכנות לגיוס חרדים, כי אם הממשלה תתפרק יגיע הזאב בדמות בנט־ליברמן־לפיד־גנץ ויעניק לחרדים תמורת שלטון עד חצי המלכות, מטעה במודע. נכון שגנץ מגמגם, אבל בנט ולפיד, שלא לדבר על ליברמן אשר אצלו הסוגיה היא ספינת הדגל, מחויבים לשוויון בנטל. בנט, שאינו מרבה להתבטא בסוגיית הגיוס, כבר קבע עמדה חד־משמעית. עבור הסיעות החרדיות כל ממשלה חלופית גרועה כפליים מזו הנוכחית. אם כן, למה לפרק?
כשבפברואר 2003 יו”ר העבודה דאז, עמרם מצנע, ביקש במו”מ הקואליציוני משרון להסכים ולו לפינוי נצרים, שרון השיב: “דין נצרים כדין תל אביב”. שנה לאחר מכן השיק את תוכנית ההתנתקות. עם הקמת הממשלה בדצמבר 2002, התחייב נתניהו כלפי הסיעות החרדיות להסדיר פטור מגיוס לגברים מהמגזר (הבנות פטורות גם ככה). שרון פעל באופן “קום עשה”, נתניהו, בשיטת “שב ואל תעשה”, אבל התוצאה עבור הסיעות החרדיות דומה לפעולה האקטיבית שנקט שרון. מבחינת ההנהגה החרדית, הימנעות הממשלה מלעגן בחוק פטור מגיוס מהווה את הרס עולם התורה, כפי שפינוי יישובים הוא הרס מפעל ההתיישבות. קו אדום.
לכל בר דעת ברור שלא מדובר ב”הרס עולם התורה” אלא בהרס חומות האוטונומיה החרדית. העיקרון “תורתו אומנותו” נועד לנעול את הצעירים החרדים מאחורי חומות האוטונומיה, למנוע מהם יכולת להתפרנס ולקבע את תלותם הכלכלית המוחלטת בפרנסי הקהילה. אבל מבחינת ההנהגה, כמו גם מבחינתו של הבייס החרדי, האוטונומיה החרדית היא־היא עולם התורה, ומפלגה חרדית לא יכולה להיות חלק מממשלה שפועלת למוטט את חומות האוטונומיה. גם אם הממשלה פועלת מתוך אילוצים, בעל כורחה, גם אם החלופה גרועה שבעתיים, על המפלגה החרדית מצווה לפרוש.
איך אמר ליברמן? סמוטריץ’ לא יפרוש גם אם נתניהו יחליט להחזיר את הכותל המערבי. צדק, משום שמפלגתו של סמוטריץ’ צללה עמוק מתחת לאחוז החסימה. אך הסכנה האלקטורלית אינה אורבת לגולדקנופף, לגפני ולדרעי. הסיעות החרדיות עשויות להתחבט, להאריך את האולטימטום ולנקוט טקטיקות שונות כפי שנקטו האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והמפד”ל בממשלת שרון השנייה (ראו האדמו”ר מגור, דגל התורה וש”ס). ועם זאת יש להן סיבה לפרוש, גם אם החלופות גרועות בהרבה.
בעיצומה של המלחמה, נתניהו יתקשה לספק לסיעות החרדיות את הסחורה: אפילו בקואליציה, שהיא חדלת אישים באופן חסר תקדים, הוא לא יצליח לגייס את מספר האצבעות הנדרש כדי להעביר את חוק ההשתמטות הציני ובה בעת לגייס 450 אלף אנשי מילואים. וראשי הסיעות החרדיות מתקשים להמשיך בהסכמה שבשתיקה. גם אם אין חלופות.
[email protected]