כשנחשול ההיסטוריה מתנפץ אל חופינו: ראש ממשלת ישראל הודה השבוע שהוא לא תמיד דובר אמת. עזה, חטופים, כלכלה, פילוג, חרדים, המשבר החוקתי שיוזם נתניהו, אווירה רעילה, השחתת מערכות, המזה”ת שמשתנה, איראן: בקרוב כל הרכיבים הללו יתלכדו לכדי סופה גורלית.
נתניהו מנצל את שופרותיו לצרכיו – אך האם בתוך כך הם מצליחים לעשות עליו סיבוב? הימים הקשים של יאיר גולן – מנהיג אמיץ וערכי, שלאחרונה הולך מדחי אל דחי. ונקנח בחדשות טובות: אבי האומה מצא זמן להשיק מהדורה חדשה לספרו!
שקר דיברתי
“אתם יודעים”, אמר הנאשם כשהוא מביט על שלושת שופטיו, “לא כל מילה שאמרתי הייתה אמת”. בום. זה לא סתם נאשם, מדובר בראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. אמירתו זו פרצה לחיינו ללא אזהרה מוקדמת וטלטלה את כל מה שידענו או חשבנו עד עכשיו.
הלם נרשם באולם והקרין גלי הדף לכל עבר. לאן ממשיכים מכאן? ראש הממשלה הנצחי של מדינת ישראל מגלה, בקולו, שיש מצב, מסתמנת אפשרות קלושה או חשש קל ש”לא כל מילה שהוא אומר היא אמת”. ואנחנו, מה יהיה עלינו? מה אנחנו אמורים לעשות עם זה? לאן נוליך את המבוכה? איך מעכלים בשורה כזו? האם תהיה לנו תקומה?
למען ההגינות צריך להוסיף כאן שנתניהו דיבר על סיטואציה ספציפית: “בשיח עם נוני מוזס”, הוא אמר, “לא כל מילה שאמרתי הייתה אמת”. אוקיי. ובשיח איתנו? עם הציבור? או עם כל מאן דהוא אחר? האם אז אתה אומר אמת, מר נתניהו? או שאתה לא באמת מקפיד. יכול להיות שרק כל מילה שלישית שלך היא אמת, בעוד כל שאר המילים הן שקר?
וברצינות: האמירה הזו של נתניהו מגמדת את קודמותיה, שגם הן לא קטלו קנים: “מעולם לא שמעתי את שרה צועקת”. או, “שרה ואני לא אוהבים מתנות”. ויש גם אמירות טריות, מתנור השקרים שעבד על טורבו השבוע: “מאז שהחלפתי את צוות המו”מ החזרנו 25 חטופים!”, הוא אמר באחד מסרטוני התעמולה שצילם, בתשובה לשאלת פוחלצו התורן טופז לוק. וגם את זה הוא הבטיח באותו סרטון: “שחרור חטופינו בראש מעיינינו, ואני מקווה מאוד שנוכל לבשר משהו בעניין הזה, ואם לא נוכל היום, נבשר מחר!”.
הבעיה היחידה עם זה הייתה שלא היה מה לבשר. “היום” עבר, גם “מחר” התפוגג, וכעבור שלושה ימים אנחנו עדיין מצפים. וגם: “מיניתי לראשות השב”כ את אלי שרביט, זה היה לתקופה מוגבלת, בסוף זה לא הסתדר”.
וזה נמשך. כאמור, הכל טרי מהשבוע: הוא הכחיש שמועמדו לתפקיד הרמטכ”ל היה יאיר גולן. אף על פי שיש כאן עשרות אנשים שמכירים את זה (וחלקם הזדרזו להעיד על כך השבוע). לשכתו הכחישה את הדיווח של ירון אברהם על השיחה הקשה עם הנשיא דונלד טראמפ בעניין האיראני.
אחר כך הכחישה לשכתו את דיווח ההמשך ב”ניו יורק טיימס” באותו נושא. ואז צץ, מעשה שטן, החתן עצמו, כלומר טראמפ, ומול המצלמות והמיקרופונים אישר את הסיפור.
כדי להעמיד שקרים על אמיתותם: בניגוד למה שסיפר בסרטון ההוא, נתניהו לא מינה את האלוף שרביט ל”תקופה מוגבלת”, אלא לכל התקופה, וזה “לא הסתדר” כי התברר שארונו של שרביט הביש גדא גדוש שלדים, כלומר הוא נראה בהפגנה כלשהי בקפלן. ובניגוד לשקר הלא ייאמן הנוסף מאותו סרטון, מאז שהוחלף צוות המו”מ לא שוחרר אף חטוף (את עידן אלכסנדר שחררו האמריקאים). להפך.
במשמרת של רון דרמר הכל נתקע (האמריקאים עובדים עכשיו קשה כדי לשנות את זה). והבשורה היחידה למשפחות החטופים שהוא יכול לבשר “היום או מחר”, זה שהן לא מעניינות אותו. מי שעובדים בזה נון־סטופ הם האמריקאים. מי שמנסה לטרפד את זה מסביב לשעון, זה נתניהו, באמצעות גור מלאכי החבלה ששיגר למשימה, דרמר.
אי לכך ובהתאם לזאת, אותה אמירה בת מילים ספורות שאמר השבוע הנאשם לשופטיו יכולה להתמודד על תואר “האנדרסטייטמנט הגדול בהיסטוריה”. עוד מעט תתחיל חקירתו הנגדית. גם שם, ינסו השואלים, נואשות, לאתר מילת אמת בדבריו של מבוע השקרים הנ”ל. שיהיה להם בהצלחה.
הימים האלה גורליים. המשפט הזה, או דומים לו, כבר נכתבו בטור הזה בעבר. יותר מפעם או פעמיים. אבל דומה שיש משהו בסיטואציה שאליה נקלענו, שהופך אותה לגורלית שבעתיים. סוג של סופה מושלמת שבה נאספים כל התנאים הנדרשים מקצווי הארץ כדי לייצר טורנדו שעוד לא היה כמותו.
כי המלחמה המתמשכת בעזה, שכבר מזמן חצתה את קו הלגיטימציה הבינלאומי והפכה למהלך פוליטי, ציני וחסר עכבות, מתחברת למשבר הפנימי בתוך ישראל, שמתחבר להמשך ההשתמטות ההמונית של החרדים, שמתרחש במקביל להתגברות הביזה שלהם ושל הסקטורים הנוספים את קופת המדינה.
במקביל, ממשיך נתניהו לדהור לעבר משבר חוקתי, והפעם, עושה רושם, הוא חותר אליו. הוא רוצה משבר, הוא רוצה עימות, כבר לא מובן מאליו שהפרא אדם הנ”ל יציית לפסיקת בג”ץ. לא מן הנמנע שהחליט למנות את האלוף זיני לראש השב”כ רק כדי שגם המינוי הזה ייפסל וילהיט וירעיל עוד יותר את האווירה בדרך לפיצוץ.
כל הזמן הזה, ממשיכה מכונת הרעל הביביסטית לרסק ולפרק את מוסדות המדינה, אישיה ומשרתיה, בדרך להשמדת ערך מוחלטת. תהליך הכהניזציה של נתניהו מואץ, ממש כמו הבן־גביריזציה של המשטרה וסמוטריצ’יזציה של הממשלה כולה. כל זה קורה בעוד הציבור המשרת הולך ונשחק, הולך ונגרס תחת הנטל.
ומסביב, ייהום הסער. המזרח התיכון משנה פניו, משטרים עוברים וקמים, המפה משורטטת מחדש, בריתות ישנות מתפוגגות וחדשות קורמות עור וגידים, כולם נאספים סביב מדורת השבט החדשה, ומתארגנים לקפיצה על הרכבת הכלכלית, גיאופוליטית וטכנולוגית החדשה, בהובלת האמירותים והסעודים. רכבת שרק אנחנו מתעקשים לא לעלות עליה.
איראן, איך לא
עד כאן, רק הפרומו. העיקר עוד לפנינו: איראן. המגעים בין איראן לארה”ב מגיעים לשלב המכריע, וכל הסימנים מצביעים על כך שההסכם המיוחל יושג, אבל המייחלים אליו יהיו בעיקר בטהרן. ההסכם יזכיר את קודמו, זה שהשיג ברק אובמה, ועלול לעגן את מעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית.
מה יעשה נתניהו? את ההזדמנות לתקוף באיראן הוא החמיץ כבר פעמיים. פעם אחת במחזור הקודם, בשנים 2010־2012, כשהיסס וגמגם והתלבט והתעמת עם ראשי זרועות הביטחון שהתחלפו פעמיים אבל המשיכו להתנגד לתקיפה, עד שהחליט לוותר. למען הסר ספק, נתניהו היה יכול לתקוף, למרות ההמלצה המקצועית. ראשי מערכת הביטחון מחווים את דעתם המקצועית. ראש הממשלה והקבינט מחליטים.
בניגוד למנחם בגין, שהפציץ את הכור העירקי “על הראש” של לא מעט מתנגדים, ובניגוד לאהוד אולמרט שהשמיד את הכור הסורי אף שהיו כאלה שניסו לעכב אותו והנשיא האמריקאי התנגד, לנתניהו לא הייתה העוצמה הנדרשת כדי להתגבר על המהמורות ולבצע. טכנית, זה לא היה מסובך מדי. אבל הוא פחד. כרגיל.
הפעם השנייה הייתה עכשיו. כפי שציין אביגדור ליברמן בראיונות שהעניק בשבועיים האחרונים, ההזדמנות של ישראל לתקיפה באיראן הייתה “על התפר” בין ג’ו ביידן לטראמפ. החודשים האלה, שבין סוף אוקטובר 2024 לאמצע ינואר 2025, הם שטח הפקר. אזור דמדומים.
היה אפשר לעשות הרבה דברים, ולא היה מי שיתנגד או יבלום אותם. אבל גם את האזור הזה, כמו את כל קודמיו, חצה נתניהו בפחד. הרבה דיבורים, מעט מאוד מעשים.
עכשיו אנחנו עומדים מול שוקת שבורה. לא רק שבורה, גם נפיצה. כי מרוב הכנות לתקיפה באיראן, הכנות ששירותי מודיעין זרים יודעים לאתר (וכך היה בשבועיים האחרונים כשהמודיעין האמריקאי איתר תכונה בישראל), גם האיראנים עלולים להגיע למסקנה שישראל עומדת לתקוף, והם מסוגלים להנחית מכת מנע, או תקיפה מוקדמת מטעמם. זו אינה פנטזיה, זו אפשרות קיימת. קוראים לה מיסקלקולציה. הסיכוי להתרחשותה אינו גבוה מדי, אבל קיים.
האמריקאים חששו בשבועיים האחרונים מתקיפה ישראלית שמטרתה לשבש את המו”מ. ישראל חששה באותם שבועיים מחתימה אמריקאית מהירה על הסכם ביניים עם האיראנים, במטרה לטרפד את התקיפה הישראלית. וכך ניצבים כאן שלושת קודקודיו של משולש מסוכן, אפילו יותר ממשולש ברמודה, ומסכלים זה את זה. ישראל מנסה לסכל את ההסכם, ארה”ב מנסה לסכל את הסיכול, האיראנים מנסים לסכל הכל.
במשחק הפוקר הזה קיבלנו את היד הכי חלשה. לא רק בגלל המזל. בעיקר בגלל הדילר. ניחשתם נכון, הדילר הוא נתניהו. אין שגיאה שלא עשה בדרך לשוקת השבורה. אבל היי, כמה נאומים מרהיבים שהוא נשא בינתיים. ואיזה מיצגים יצירתיים הוא הציג באו”ם ובקונגרס ובכנסת, ואיפה לא.
נכון, פסק הדין לא ניתן עדיין והמאבק עוד כאן. צריך להתפלל שהאמריקאים לא יחתמו על הסכם רע, צריך להתפלל שהאיראנים יקדיחו את התבשיל וירגיזו את טראמפ, צריך לקוות שכל זה יוביל למסקנה אמריקאית נכונה, אבל ממש לא בטוח שזה יקרה. בקצב הנוכחי, האיש שהפך את בלימת הגרעין האיראני למטרת חייו ומשוש נאומיו, מתקרב והולך לתואר “אבי הפצצה האיראנית”.
מותר רק לחשוב על אותה טעות פטאלית, היסטורית, שבמסגרתה שכנע את הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין ההוא לפני כחמש שנים. הפרישה האמריקאית העניקה לאיראנים את הגושפנקא להפר את ההסכם גם בצד שלהם ולבצע את הזינוק הנחשוני שביצעו לקראת הפצצה, עד היום. אלמלא יצאה ארה”ב מההסכם, איראן הייתה רחוקה עדיין לפחות שנתיים מפצצה, גם בתחום העשרת האורניום (שבו היא כבר הגיעה לקו המטרה).
בינתיים טראמפ היה נכנס לתפקיד ומנהל עכשיו מו”מ עם האיראנים על חידוש ההסכם או חתימת הסכם חדש. התנאים היו טובים בהרבה, עם הרבה פחות לחץ ומרחק ביטחון גדול יותר בין טהרן לפצצה. אבל נתניהו היה, כמו תמיד, חכם יותר מכולם. לא התייעץ עם מערכת הביטחון, וגם אחרי ששמע ממנה שמדובר בטעות פטאלית, התעקש.
ואחר כך גם חגג את פרישת טראמפ מההסכם. הוא בנה על אחת משלוש אופציות: או שמשטר האייתוללות ייפול בעקבות הסנקציות, או שאיראן תתקפל ותזחל להסכם טוב יותר, או שטראמפ יתקוף צבאית את איראן.
ובכן, שום דבר מכל זה לא קרה. להפך. האיראנים הסתדרו עם הסנקציות והגיעו לטווח נגיעה מהגרעין. טראמפ לא תקף. ביידן לא תקף. נתניהו לא תקף. השנים חלפו ביעף. כך הגענו לאן שהגענו.
אבל יש גם חדשות טובות. נכון, להעיד במשפטו אין לו הרבה זמן, אבל ראש הממשלה עובד על מהדורה חדש לספרו! כן, כן, יש למה לצפות. “ביבי, חיי”, האוטוביוגרפיה שכתב נתניהו והשיק במהלך שבתו באופוזיציה, תזכה בקרוב למהדורה מעודכנת עם פרקים חדשים! הראשון שבהם ייקרא “קאמבק” (ובאנגלית, Comeback), ובו יסופר על חזרתו של השליט לשלטון, כנגד כל הסיכויים.
אחר כך יבוא פרק נוסף שייקרא “מלחמת התקומה”, ובו, אני מניח, יסופר על הניצחון הגדול וההיסטורי שאליו הוביל השליט את נשלטיו. באנגלית, שמו של הפרק הזה יהיה The War of Resurrection, השם המכובס שנתניהו מנסה להדביק על השנתיים האחרונות.
אני סקרן לדעת אם יהיה גם פרק על האסון שקדם לתקומה. על הטבח. על כיבוש יישובים ובסיסים לראשונה מאז 1948 בידי ארגון מחבלים. על אלפי ההרוגים, הנרצחים, הנשרפים והנאנסים. על עשרות אלפי הפצועים והנכים. על האזהרות וההתרעות שהונחו בפני נתניהו, אבל לא הרשימו אותו.
על הכסף הקטארי. על הקונספציה. על ההפיכה המשטרית שפירקה אותנו מבפנים. יכול להיות שדווקא את הפרקים האלה, לא היה לו זמן לכתוב. בסוף, הוא איש די עסוק.
יחסים סימביוטיים
העמודים הללו, כפי שיודעים הקוראים, עוסקים לא מעט במכונת הרעל האימתנית שבנה כאן הביביזם. השבוע שמעתי תיאוריה חדשה על מהותה של המכונה, שהולכת ומתעצמת לנגד עינינו.
מכונה שיש בה מאות חלקים פעילים, מכונה שמתודלקת בכמויות הולכות וגוברות של בנזין, מכונה ששולטת בלא מעט כלי תקשורת משפיעים ובצבא גדול ורב של יוזרים שונים ומשונים ברשתות החברתיות, חלקם פיקטיביים, חלקם רובוטיים, חלקם אמיתיים ורעילים לא פחות (ע”ע נתי ייני וה־judeoespanol).
להלן התיאוריה: זה לא שנתניהו מנצל את השופרות הביביסטיים שלו, את הפאנליסטים המתרבים כפטריות אחרי הגשם, את הצייצנים ומעלי הפוסטים, את מפיצי הפייק ותיאוריות הקונספירציה. זה הם שמנצלים אותו. זה לא שהוא בנה כאן כת שסוגדת לו.
זו כת שבנתה את עצמה עליו ומנצלת אותו. כל מיני טרמפיסטים, ובהם פוליטיקאים, שדרנים, משפטנים, מובילי דעה, צייצנים ועיתונאים, חלק גדול מהם הגיע למבוי סתום בקריירה או בחיים, זיהו את המקפצה החדשה וקפצו על ההזדמנות.
הם עברו למכונת הרעל וזכו בה לעדנה מחודשת, לפריחה מאוחרת, כעוף החול האגדי שקם מאפרו. רובם לא מוּנעים מאידיאולוגיה. או שאולי כן, אם האידיאולוגיה היא “כוח, כבוד וכסף”.
זוהי השכבה הדקה והבולטת של מובילי מכונת הרעל. אבל יש לזה המשך, בקרב המעגל הרחב יותר המכונה “הבייס”. אנשים מפנימים את האירוע ותולים בביביזם את תקוותם לרווח אישי, קידום אישי, נס כלכלי כלשהו, מוביליות חברתית מפתיעה. כשהם רואים את המינויים המופרכים של נתניהו לתפקידי מפתח, הם מבינים שגם להם יש סיכוי.
כשהם רואים שהשבוע נשבר עוד שיא, כשנתניהו הודיע שימנה מישהו מהרבנות הראשית לתפקיד נציב שירות המדינה, אף שנציבות שירות המדינה מנהלת נגדו חקירה נרחבת, וחרף פרסומים רבים נוספים המעידים על מעלליו, הם אומרים לעצמם, היי, הכל אפשרי. אין חוקים, אין מעצורים, אין בלמים – ולכן בואו נצטרף להסתערות הזו על הקופה, על הממלכה, על המוסדות.
על פי התיאוריה הזו, אין כאן מנהיג שמהפנט את צאן מרעיתו ומנצל אותו, אלא להפך. יש כאן רבים שמנצלים את המנהיג, קופצים על גבו, מקננים בפרוותו, כדי להתקדם הלאה. תוך כדי כך, הם הולכים ומשתלטים עליו. נתניהו הפרגמטי, ההססן, הנמנע מהרפתקאות, מלחמות והסתבכויות, התהפך לגמרי. הוא עשה את זה, כי הטפיל שחדר לגופו השתלט עליו.
עד כאן התיאוריה. יש לה לא מעט עיגונים בשטח. אם תעיפו מבט על הליינאפ של ערוץ 14 ושל פלטפורמות התקשורת הביביסטיות הנוספות (רדיו, אינטרנט וכו’), תראו לא מעט טרמפיסטים.
אנשים שחצו את הגדר ובאו מעברה השני, אנשים שהפכו את עורם, אנשים שמכרו את אמונתם והפכו לביביסטים כבדים ואף ראו ברכה בעמלם: הם מתגוררים באולפנים, חלקם משתכרים לא רע, הפכו למפורסמים, למובילים חברתיים, מנצלים את מעמדם החדש למינוף כלכלי וחברתי, ואצל לא מעט מהם תגלו את הסיבה שגרמה לפניית הפרסה הזו. חלק מהם הגיעו למבוי סתום, חלק נתקעו, חלק נפלו וניסו להחליף לעצמם חיים. חלק הצליחו.
יש דוגמה נפלאה מהשבוע: באחד הימים עלה לריאיון ברדיו 103 (אצל אייל ברקוביץ’ ואראל סג”ל) עו”ד גיא בוסי. אין לי מושג על מה היה הריאיון, כי שלחו לי רק את המשפט האחרון שאמר בו עו”ד בוסי. אחרי שכבר הודו לו והתכוננו לעבור לאייטם הבא, הוא התעקש להוסיף: “על אפכם וחמתכם אני אהיה שופט עליון, על אפכם וחמתכם”.
אני מכיר את גיא בוסי שנים ארוכות. אהבתי אותו. סיפור מרתק ומופלא על ילד חרדי קטן מאשדוד, שגדל בתנאים קשים, הצליח לחלץ את עצמו מעולמו הקודם, למד משפטים והפך לעורך דין מכובד. בינתיים נשא לאשה בת של אוליגרך עשיר כקורח ונפטר גם מבעיות כלכליות כלשהן.
כשהכרנו, הוא היה (יחד עם שותפו עו”ד רונן אביאני) היועץ המשפטי של יש עתיד הצעירה, של יאיר לפיד. דיברנו לא מעט. העברית שלו מרהיבה, מזכירה קצת עברית של החיידר הישן, עם ניגונים תימניים. חגיגה לאוזניים ושפתיים יישקו. בלי בדל של ציניות.
בוסי סיפר לי שדווקא בגלל המקום שממנו בא, החלום שלו הוא להיות יום אחד היועץ המשפטי לממשלה. נשבעתי שאעזור לו. הוא לא היה פוליטי, הייתה לו לא מעט ביקורת גם על מעסיקו לפיד, אני מאוהב בסיפורי הצלחה מהסוג שלו. כעבור שנה או שנתיים נפתח מכרז לתפקיד היועץ המשפטי של הכנסת. בוסי הגיש מועמדות.
סייעתי לו ככל יכולתי, כעיתונאי. הוא לא עבר. ניסיתי לבדוק למה. הבנתי שמבחינה משפטית, הוא רחוק מאוד ממה שתפקידים מהסוג הזה דורשים. עם הזמן הבנתי שלא מדובר במשפטן דגול. הוא ממולח, הוא ערמומי, אבל הוא לא עילוי משפטי וגם לא מתקרב לזה. יש לו עוד הרבה ללמוד.
אחר כך הוא ניסה להיות גם מזכיר הכנסת, ואחר כך שופט מחוזי. גם זה לא הסתייע. לא תמיד אפשר למצוא קיצורי דרך. מפה לשם, הוא התחיל להתראיין וראה כי טוב. מפה לשם, עברו עוד שנה־שנתיים, והוא נסחף לטבורה של מכונת הרעל. אני כבר לא בקשר איתו.
יש בי לא מעט כאב על מה שקרה לו. עכשיו, דרך המשפט שציטטתי למעלה, הבנתי שהמטרה החדשה היא שופט עליון. כאן, נדמה לי, זה דווקא בהישג יד. אם ההפיכה המשטרית המתחדשת תצלח ויריב לוין, בהיוועצות עם יעקב ברדוגו ואישור ממיאמי, יהיו אלה שיקבעו את הרכב העליון, מקומו של בוסי מובטח. לכאורה. מה שהיה להוכיח.
אין כאן כוונה להטיל דופי אישי בגיא בוסי. או רבב כלשהו במעשיו. יש כאן ניתוח פסיכולוגיסטי בשקל תשעים של מכונת הרעל. על פליטיה וטרמפיסטיה. יש בה ערבוב של משפרי דיור, משפרי מעמד, ג’יהאדיסטים אישיים ונוקמים למיניהם.
נושא הדגל הוא כמובן ינון מגל, שנמצא בסוג של קמפיין נקמה אישי בכל מה שמסמל את הממסד המשפטי, הממלכתיות הישנה, וכמובן, ארגוני הנשים. מגל נפלט, כזכור, ממעמדו הרם כיו”ר סיעה בכנסת, כשהתפוצצה הפרשה שלו. לזכותו ייאמר שהוא לא מסתיר את תחושותיו בתחום הזה. הוא דוהר עליהן כל הדרך אל הבנק והכאוס. סביבו יש רבים נוספים, כל אחד וסיפורו, כל אחד ומכאוביו. בסוף, אלמלא הייתה כאן טרגדיה לאומית, יש כאן לא מעט טרגדיות אישיות.
מעל כולם, בנימין נתניהו. הוא בג’יהאד נגד ישראל כיוון שהמדינה העזה לתבוע אותו בבית המשפט. הדם, האש ותימרות העשן שאתם מזהים סביבנו, זוהי נקמתו של נתניהו בממלכה. ממש כנירון קיסר בשעתו. כשהנשיא ריבלין אמר למי שאמר לפני שנים ש”אל תתבלבל, הוא לא הולך לשום מקום, הוא ישרוף כאן את המועדון על כולנו”, הוא התכוון בדיוק למה שקורה כאן עכשיו.
אז האם התיאוריה שתוארה כאן נכונה? אני לא בטוח. בסוף, מה שקורה כאן זה ערבוב של כל המרכיבים לקדירה אחת מבהילה, רותחת, שהולכת ומתפוצצת עכשיו על המטבח כולו. נתניהו מנוצל, אבל הוא בעיקר מנצל. הרי התיאוריה נכונה גם במישור המפלגתי. נתניהו מעולם לא היה כהניסט. רק לפני שנים ספורות הוא הודיע שאיתמר בן גביר לא יכהן כשר בממשלתו. באותו זמן הוא גם סירב להצטלם איתו בקמפיין הבחירות.
באותו זמן הוא גם סיפר, מול המצלמות, שסירב לדרישתו של בן גביר לאשר תפילות על הר הבית, אף שאם היה מאשר, בן גביר היה מבטל את התמודדותו בבחירות והליכוד היה מנצח בגדול. “לא הסכמתי להבעיר את כל המזרח התיכון כדי לנצח בבחירות”, התפאר נתניהו.
היום הוא מבעיר את כל המזרח התיכון כדי לדחות את הבחירות. בן גביר ובצלאל סמוטריץ’ מנצלים את חולשתו ליישום האידיאולוגיה שלהם.
החרדים, אותו כנ”ל, רק שאצלם לא מדובר באדמה ומשיחיות, אלא בכסף והשתמטות. אבל אין כאן ניצול חד־צדדי. הטראפיק דו־צדדי לגמרי. הדדי לחלוטין. איך אמר בזמנו נתניהו? “יתנו, יקבלו. לא יתנו, לא יקבלו”. ולכן, כפי שהם מנצלים אותו, הוא מנצל אותם. כיוון שהוא מכור לכסף, כוח וכבוד, כיוון שמשפחתו לא מסוגלת לדמיין את החיים שלא על חשבון המדינה, או מדינה כלשהי, יש כאן כלים שלובים. יד רוחצת יד. מצבור של אינטרסים אישיים וזרים שהתקבצו יחד לקואליציה אחת. קואליציה של חורבן.
וכל זה נכון לא רק לגבי אריה דרעי, יצחק גולדקנופף, משה גפני, בן גביר וסמוטריץ’ – אלא גם לגבי מגל, שמעון ריקלין, ברדוגו וכל השאר. מערכת אוטרקית שבה יש רק נהנים.
אלה מתבשמים מאור האולפנים, חלקם משתכרים לא רע, מתפרסמים בציבור, אוספים לייקים ומקימים אימפריות קטנות, ואילו הוא, הוא ממשיך להיות ראש ממשלה. נותר רק לשאול מה איתנו. כלומר, עם האזרחים ה”רגילים” של המדינה. ועם המדינה עצמה. נשאיר את השאלה הזו פתוחה.
שיעור במציאות
ימים לא קלים עוברים גם על יאיר גולן. האיש שבא משום מקום, שהתאייד מהחיים הפוליטיים יחד עם מרצ אחרי הבחירות האחרונות ואיבד אפילו את מקומו בכנסת, הפך למטאור פוליטי. בסקרים האחרונים הוא איים על המקום השני ברשימת המנדטים, ראש בראש מול ליברמן (בלי שנספור את בנט, בינתיים). ואז, בגדה בו לשונו. פעם נוספת.
קוראי הטור הזה יודעים שאני מעריך את יאיר גולן הערכה אמיתית. כקצין ואיש צבא הוא היה מרשים ביותר. במהלך השנים פגשתי אותו פעמים לא מעטות, עקבתי אחר פעילותו, האזנתי לו. בחיים לא הייתי מנחש שאחרי שיסיים את הצינון ילך למרצ. אבל הוא הלך למרצ, וגם על זה מגיע לו קרדיט. מהלך לא פשוט למדבר פוליטי צחיח במיוחד.
גולן הוא איש ערכי ואמיץ. זה הוכח פעמים רבות והגיע לשיא בשבעה באוקטובר. כשאחרים התאפרו, או בכו, או הסתתרו, הוא עלה על מדים וירד דרומה, ושם נלחם והציל חיים. אחר כך הקים את הדמוקרטים והפך לתקווה הלבנה הגדולה החדשה של מחנה השמאל. בזכות, לא בחסד. זמן רב לא קם שם מנהיג כזה. ישיר, פשוט, לא מפחד, לא רואה אף אחד בעיניים, חותר למגע. שמאלן קרבי. גנרל ערכי.
בשבועיים האחרונים הוא הולך מדחי אל דחי. האמירה על “מדינה שהורגת ילדים כתחביב” הוסברה על ידו אחר כך פעמים רבות, אבל מאוחר מדי. מה שצריך להסביר, לא היה צריך להיאמר. אם אתה מתכוון לדרג המדיני, תגיד דרג מדיני.
ואני לא מאלה שמתרוננים מול המראות מעזה. ממש לא. המראות מעזה הופכים לי את הבטן, המלחמה הזו הייתה צריכה להסתיים זה מכבר (ולעבור לדפוס אחר של מאבק בטרור חמאס). מה שנתניהו וכהניו (מלשון כהנא) עושים עכשיו זו מלחמה פוליטית צינית, מדממת, נפשעת. מכאן ועד הפיכת ישראל למדינה שהורגת ילדים כתחביב – יש מרחק רב.
עם זאת, אמירתו של גולן מתגמדת מול מה שנאמר בשנה וחצי האחרונות על ידי חברי הקואליציה למיניהם. אלה שקראו להרעבה, להגליה, להריגת ילדים, להשמדה, לשריפת חווארה ולמה לא. אלה ששקלו הטלת פצצת אטום על עזה, אלה שרקדו אל מול התמונות הלא קלות, אלה שדברי ההבל וקשקושי הסרק הפשיסטיים שלהם הגיעו גם להאג, ופיארו את דפיו של כתב האישום שהוגש שם נגדנו.
האם זה מנקה את גולן מאחריותו? לא. אבל האירוע הזה כבר מאחורינו. צריך לקוות שיאיר גולן ילמד ממנו. מה שמטריד אותי קצת יותר הוא סרטון שהעלה השבוע מיכאל שמש, ובו נראה גולן מסביר, באסיפת פעילים, איך תיראה הקואליציה הבאה, לכשתוקם על ידי מחנה ה”רק לא ביבי”: “חשוב מאוד שאף אחד ממפלגות הקואליציה לא תהיה בפנים”, אומר גולן. אז מי כן? הוא מונה את שמות השותפים הטבעיים: בנט, לפיד, ליברמן, עבאס, “ואפילו איימן עודה”.
אם הוא ימשיך ככה, גם את הקואליציה הבאה יקים נתניהו. אני מתקשה להבין מה חולף במוחו של פוליטיקאי ישראלי מפוכח, שחי כאן, בתוך עמו, אחרי 7 באוקטובר, ומסביר לציבור שבקואליציה הבאה שיקים יכהן גם איימן עודה. מישהו חייב להסביר ליאיר גולן שהציבור הישראלי זרם בשנים האחרונות ימינה.
הזרימה הזו הפכה לנהירה של ממש אחרי 7 באוקטובר. אנשים שהיו במרכז־שמאל, זזו למרכז. אנשים שהיו בשמאל, זזו למרכז־שמאל. אנשים שהיו במרכז, זזו למרכז־ימין. עם ישראל חונה כעת בימין, ואני לא רואה את זה משתנה בשנים הקרובות. השמאל הרוויח את זה ביושר.
לגבי מנסור עבאס, אפשר להתווכח. אני מהבודדים שסבורים שהניסוי עם עבאס הצליח. פוליטית, הממשלה נפלה והניסוי נכשל. היסטורית, קרה כאן משהו מדהים. קמה בישראל ממשלה שבתוכה הייתה מפלגה ערבית, ועוד “תנועה אסלאמית”, ולא קרה שום דבר רע. להפך, קרו רק דברים טובים.
מה לעשות, הטבלה אינה משקרת. עבאס הוא המנהיג הערבי־ישראלי הראשון שהחליט לרדת מעץ הלאומנות ולהתמקד בטיפול בציבור ששלח אותו לכנסת. מתישהו, כשהאבק ישקע, הפחדים יתפוגגו והיצרים יירגעו, יבינו רבים עד כמה היה חשוב הניסוי הזה. בדיוק כפי שהבנו, להבדיל, שמלחמת לבנון השנייה לא הייתה כישלון, אלא הצלחה (עד שבא נתניהו והצליח למסמס גם אותה).
אבל איימן עודה הוא עניין אחר לחלוטין. פעם, הוא היה מנסור עבאס. כשנבחר לראשות חד”ש היו כאלה שתלו בו את התקוות לשבירת החומה בין ערבים ליהודים. ובכן, זה לא קרה. מי שלא מסוגל להגדיר את חמאס כארגון טרור, לא יכול לכהן בממשלה ישראלית.
מי שחפץ שלטון, לא יכול לכרוך את גורלו באיימן עודה. מי שבמצב הנוכחי מבטיח למצביעיו את איימן עודה ומפלגתו בקואליציה, הוא מי שלא באמת רוצה שלטון, או שיש לו יצר התאבדות בלתי ניתן לשליטה. ואחרי כל זה, הוא עוד הודיע אתמול שצריך לאחד את כל הגוש לכוח אחד. כן, כן. בנט, לפיד, ליברמן, גנץ, יאיר גולן ואיימן עודה. ושיהיה לכולנו בהצלחה.
אז כדי להסיר ספק: לא צריך לאחד את הגוש. מתנגדי נתניהו, שעל פי כל הסקרים היום הם רוב הציבור הישראלי, הם לא גוש הומוגני. הם לא נשבעים בשמו של איש. הם לא מהופנטים על ידי אף אחד. יש בהם אנשי מרכז, יש מרכז־ימין, יש ימין (ליברמן, בנט, מתן כהנא, חילי טרופר ואחרים), יש אפילו ימין אידיאולוגי קשה ויש שמאל.
על פי כל המדידות, גוש השמאל בישראל שווה היום משהו כמו 7%. זה עצוב, אבל זה המצב. עד שהמצב הזה לא יופנם, לא יהיה אפשר לנצח. אני מאלה שחושבים שאם יהיה איחוד גדול בגוש, השלם יהיה קטן מסך חלקיו. הרכיבים השונים של הגוש יבריחו זה את מצביעיו של זה, להנאת נתניהו.
ולכן, יואיל נא יאיר גולן לארגן את השמאל הישראלי תחת דגל של שמאל ציוני חפץ חיים, יניח נא יאיר גולן לכל האחרים לארגן את מחנותיהם בהתאם לקהל מצביעיהם. ואיימן עודה, הוא בכלל הודיע שלא יתמודד לכהונה נוספת בכנסת. בהצלחה לכולם.